|
נעמי
בת ישראל ורחל הֶבֶּנְשְטְרַייְט
עלתה לארץ: 1948
נשואה לאברהם קלסקי
אמא לאייל [1954], עמוס [1959], צחי [1969], עידו [1971]
נעמי נולדה ב-1929 בשם סוניה, בעיר לבוב, שהייתה שייכת לפולין בשנים אלה. היא הייתה בת בכורה להוריה – ישראל ורחל הֶבֶּנְשְטְרַייְט. המשפחה גרה באזור היהודי של העיר והייתה במצב כלכלי טוב, שאיפשר להם להחזיק משרתת בביתם. האב היה בעל מאפיה, שבשנות המשבר הכלכלי נאלץ לסגור אותה ולעבוד כשכיר במאפיה אחרת. האם עזרה במאפיה שבה עבד האב, וגם אפתה בבית למכירה. לנעמי הייתה אחות צעירה ממנה בשנתיים - רוזה, ואח - עמנואל, שנולד ב-1940 בחודשי המלחמה הראשונים. המשפחה לא הייתה דתית אבל הכשרות נשמרה בבית.
...
|
|
נעמי
בת ישראל ורחל הֶבֶּנְשְטְרַייְט
עלתה לארץ: 1948
נשואה לאברהם קלסקי
אמא לאייל [1954], עמוס [1959], צחי [1969], עידו [1971]
נעמי נולדה ב-1929 בשם סוניה, בעיר לבוב, שהייתה שייכת לפולין בשנים אלה. היא הייתה בת בכורה להוריה – ישראל ורחל הֶבֶּנְשְטְרַייְט. המשפחה גרה באזור היהודי של העיר והייתה במצב כלכלי טוב, שאיפשר להם להחזיק משרתת בביתם. האב היה בעל מאפיה, שבשנות המשבר הכלכלי נאלץ לסגור אותה ולעבוד כשכיר במאפיה אחרת. האם עזרה במאפיה שבה עבד האב, וגם אפתה בבית למכירה. לנעמי הייתה אחות צעירה ממנה בשנתיים - רוזה, ואח - עמנואל, שנולד ב-1940 בחודשי המלחמה הראשונים. המשפחה לא הייתה דתית אבל הכשרות נשמרה בבית.
בספטמבר 1939 פורצת מלחמת העולם השנייה והעיר לבוב נקרעת מפולין ומסופחת לברית המועצות, במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בעדותה על הקורות אותה בשנות המלחמה, היא מציינת את כניסת הרוסים ללבוב לטובה. הכל השתנה לרעה עם פלישת גרמניה לברית המועצות ב-1941. האב נעלם יום אחד בשעה שיצא מהבית. הוא חזר לאחר שבועיים חולה ותשוש. כאשר הוצא צו גרמני, הדורש יציאה לעבודה של אחד מבני המשפחה, יצאה האם לעשות זאת במקום האב החולה. עם ערב היא לא חזרה. כך נשארה נעמי עם אב חולה ושני אחים קטנים. זמן קצר אחר-כך נפטר האב לעיני ילדיו. בעצת השכנים מסרו האחיות את אחיהן התינוק לבית חולים בגטו. כאשר הן באו למחרת לבקרו, המקום היה ריק.
נעמי בת ה-12, נשארה עם אחותה בת ה-10. היא יצאה לעבוד במשפחתה של המשרתת, שעבדה בביתם לפני המלחמה, והייתה מביאה יום יום מעט לחם וכד מרק לה ולאחותה. באחד הימים, כשחזרה מהעבודה היא גילתה שאחותה נעלמה. היא נשארה בודדה, ללא משפחה.
כאשר גברה הסכנה, היא השיגה תעודה של נוצרייה ויצאה מן הגטו. היא נדדה בין מקומות שונים, תוך סכנות רבות, שזהותה תתגלה, עד שהגיעה לכפר נידח, הרחוק 500 ק"מ מלבוב. שם היא מצאה מקלט בבית משפחה נוצרית אדוקה, שלאחת מבנות המשפחה ובעלה נולדו תאומים – בן ובת. היא הפכה למשרתת של המשפחה וגם עזרה בגידול התינוקות.
את כל שנות המלחמה היא העבירה בכפר, אצל המשפחה הנוצרית, שנתנה לה מחסה ועבודה, ובכך הצילה את חייה. כחצי שנה אחרי שחרור לבוב מעול הגרמנים [סוף 1944] היא מחליטה לעזוב את המשפחה בכפר ולחזור ללבוב, לחפש שרידים ממשפחתה הרחבה. בדרך ללבוב היא פוגשת רב יהודי, שמביא אותה לבית יתומים יהודי בלובלין, שבו התקבצו ילדים יתומים כמוה. אחרי הפוגרום בעיר קֶלְצֶה [1946] היא מצטרפת לקבוצה של "השומר הצעיר", איתם היא מגיעה לגרמניה ושם מתחברת לקבוצת "חביבה רייק". במאי 1948 הם עולים לארץ ומגיעים לקיבוץ כפר מסריק.
ב-1949, נעמי בת ה-20, מגיעה עם קבוצת "חביבה רייק" לעין השופט. כאן היא מכירה את אברהם קלסקי, גם הוא ניצול שואה כמוה, שהגיע עם קבוצת "הכובש" לעין השופט באותו זמן.
נעמי ואברהם מתחילים חיים חדשים. הם מקימים משפחה ומביאים לעולם את ארבעת בניהם: אייל (1954), עמוס (1959), צחי (1969) ועידו (1971).
נעמי הופכת להיות ישראלית וחברת קיבוץ, המאמינה בכל ליבה בחיים אותם בחרה. היא מתחילה את חייה בקיבוץ בעבודה במטבח, עובדת כמטפלת בחברת הילדים מספר שנים, יוצאת לפעילות במפ"ם [1965-1963] וחוזרת להיות מטפלת-מחנכת במוסד הרי אפרים [1974-1966].
בשנות ה-80 היא לומדת הוראת עברית ומלמדת באולפן הקיבוץ. אחר כך היא עשתה קורס בספרנות ונכנסה לספריית הקיבוץ, עד פרישתה מהעבודה.
לאורך כל שנות חייה בקיבוץ היא הייתה דמות מאוד מעורבת ואיכפתית לגבי הנעשה בקיבוץ. היא הייתה דעתנית, במובן הטוב של המילה. מראשית דרכה, בעודה בחורה צעירה, שזה עתה למדה עברית, היא הרבתה להתבטא באומץ ובגלוי בעלון הקיבוץ, להציג את דעתה ולהתריע על ליקויים או בעיות.
עברה הקשה, אותו חוותה בשנות המלחמה, ליווה את חייה לכל אורכם. היא החלה להעיד ולספר את סיפורה האישי לבני נוער במסגרת מכון "מורשת", שהיה הגוף של הקיבוץ הארצי, ששם לו למטרה להנציח את תקופת השואה על מאורעותיה. גם בבית לוחמי הגטאות היא נפגשה עם נוער וסיפרה את סיפורה. היא ראתה במשימת העדות ייעוד חשוב לדורות הבאים. בשנים 1999-1987 היא ליוותה קבוצות נוער ממוסד "הרי אפרים" ובתי ספר נוספים, במסעם לפולין, וסיפרה את סיפורה האישי. התגובות של בני הנוער לעדותה העידו שסיפורה ואישיותה נגעו לליבם.
סיפור חייה המטלטל מונצח בספר "לכודה", כפי שהיא סיפרה אותו ללסלי כהן, חברתה, שכתבה אותו בשמה במשך מספר שנים. תחילה יצא הספר באנגלית ובשנת 2010 הוא תורגם לעברית ויצא בהוצאת "מורשת".
ילדיהם של נעמי ואברהם הקימו משפחות ונולדו נכדים, שהביאו לביתם של נעמי ואברהם אור גדול והרגשת ניצחון לחייהם, שנשארו ללא משפחותיהם, לאחר השואה. בניה, אייל וצחי, חיים עם משפחתם בארה"ב אבל הקשר החם איתם נשמר מרחוק כל השנים.
ב-2014 נפטר אברהם, לאחר שנים של מחלות, כאשר נעמי סועדת אותו ומטפלת בו במסירות.
בשנים האחרונות גם היא חלתה והייתה בביתה, מטופלת ע"י אנה, המטפלת המסורה שלה, ובניה – עידו ועמוס.
נעמי נפטרה בפברואר 2021 והיא בת 91. השאירה אחריה את אייל, עמוס, צחי ועידו, המשפחות והנכדים – אילן, ג'סיקה, מתן ואור.
|
