אהרון אפרת

נולד:לוצק, פולין
20.03.1911
כ' אדר התרע"א

נפטר: עין השופט
15.05.1989
י' אייר התשמ"ט

אהרון אפרת
בן חיה ומרדכי פיקס
עלה ארצה-1936
נשוי לציפקה
אב ליהודית-1941, יעל-1944 ונעמי-1953

אהרון אפרת נולד בלוצק ב- 1911 להוריו - חיה ומרדכי פיקס.
מנעוריו היה פעיל בשומר הצעיר בעירו, לוצק. בין תפקידיו - ראש קן, חבר מרכזי בהנהגת השומר-הצעיר בפולין, ממארגני העליה הבלתי לגאלית (עליה ב') ושליחת האוניה הראשונה לארץ– וֶאלוּס ב- 1934.
כחבר ההנהגה הראשית גם פגש והכיר את ציפקה, עמה הקים משפחה וביחד בנו את חייהם המשותפים לאורך כל הדרך.
ב- 1936 הוא עלה לארץ והצטרף לקיבוץ "אמריקה בניר" הנמצא בחדרה. מאז היה פעיל מרכזי בקיבוץ, בתנועה ובמפ"ם.
בקבוץ הוא עבד ברפת, היה מרכז משק וגזבר. מחוץ לקבוץ הוא כיהן כמזכיר סניף מפ"ם בחיפה בשנות ה–40, ובת"א בראשית שנות ה-50.
בשנים 1965-1974 היה חבר בוועדה המרכזת של ההסתדרות ובונה האגף לביטחון סוציאלי. על פעילותו זו אמר עליו מזכ"ל ההסתדרות יצחק בן אהרון: "לא היה לי ידיד ושותף לדרך כמוהו".
ב- 1974 הוא נבחר לחבר כנסת מטעם סיעת מפ"ם במערך וכיהן עד המהפך ב- 1977.
עם חזרתו לקיבוץ הוא עבד במשנקים כמעט עד יומו האחרון, לצד מילוי תפקידים כיו"ר עיתון "על המשמר", דירקטור בבנק ישראל, חבר בוועדה המנהלת של קופת חולים ועוד וועדות ציבוריות רבות.

ידידו הטוב זלמן לבנה אמר בדברי ההספד: "אהרון נאבק על החיים, ימים ולילות, חודשים ושנים, במכאוב וייסורים. נדמה היה כי חייו לא ייפסקו. הוא ידע, כי הזמן ניתן לו במינון מוקצב ועליו לנצל כל שעה כדי להיות עם בני המשפחה, לשאוב כוח למען עצמו ולמענם, להמשיך להיות מעורב בחיי הקיבוץ, להתעודד ולקוות להמשך הפעילות למען החברה, שחלקו היה רב ביצירתה ועיצובה.
אהרון, האיש בעל הרגישויות האנושיות לצרכי הזולת, אשר בחושיו הפוליטיים והציבוריים המפותחים, ניקז את מצוקות הפרט אל המסגרת הפוליטית הלוחמת.
הוא היה נערץ על חברי מפ"ם בעיר, אשר זכרו לו את ימי פעילותו בגולה, כאשר העלה אותם ארצה בדרך-לא-דרך ואת מלחמתו לזכויות ציבור הפועלים. החברים בעיר ראו את הסתלקותו מפעילות ציבורית ושובו הביתה שבע מעשים והישגים, כאחת הסיבות למצבה של המפלגה ואובדן אחת האושיות של התנועה.
בקיבוץ, אהרון זכה להיות מורם מעם. הוא קיבל את ברכת הדרך בכל אשר עשה. מעטים היו כמוהו שזכו לברכה שלמה של קיבוצם.
יחד עם זאת הצניע לכת ונס מפני הכבוד. במגוון התפקידים שאהרון מילא, קשה למצוא דוגמא של קשר וזיקה כל-כך משלימים בין הפעיל לקיבוצו.

הוא לא חס על זמנו כאשר היה צריך להאזין למצוקת חבר ולעזור. זה היה טבוע באופיו ואישיותו ללכת לקראת כל אחד. כך טווה את קשריו עם רבים-רבים וזכה להערכה מתמשכת של כולנו. אהרון עודד חברים למלא תפקידים, לצאת לפעילות, לפתח את כושר יצירתם ולהתקדם. הוא ליווה כל חבר בשמחה ומצוקה.
הוא הכיר לפני ולפנים את מערכות הקיבוץ. השתלבותו בוועדות הקיבוץ היתה תוך ראייה מקיפה של צרכי הקיבוץ והחברה. הוא ידע להיות פעיל בוועדה משקית מחד ועם עין צופיה לעבר ההיבט החברתי-התרבותי מאידך. או להיות בוועדה חברתית ולראות את המגבלות הכלכליות, שלא ניתן לפרוץ אותן. הוא ידע לנווט את הדיונים וההכרעות תוך ראייה שלמה של צרכי הקיבוץ והחבר במרכז.
לפני מספר שנים החליט להנציח את תקופת ההכשרה בפולין, ההעפלה והעלייה לארץ. בכישרון הכתיבה שניחן הסתער על הנושא. למרות שלא היה איש מחקר, האיר במאות עמודים את תרומת תנועת "השומר הצעיר" למפעל החלוצי-ציוני. הייתה זו ראיה של איש שתרם למאורעות התקופה.
באחרונה חזר לאהבתו את תנועת "השומר הצעיר" כאשר כל חוברת, תעודה ועדות ריגשה אותו. לא הייתה זו רק נוסטלגיה, אלא גם הרגשת כור מצרף, שזר לא יבין. הוא כאב את אובדן הערכים והיעלמות השליחות ההתיישבותית.

בית משפחת אפרת היה בית פתוח. הצעירים, הנושאים את הקיבוץ עלי שכם שיחרו לפתחו, רצו לשמוע את עצתו וביקשו את מעורבותו.
בתוך הזמן העמוס, אהרון לא וויתר על קריאה בספר, פקד בנאמנות אירועי תרבות ואמנות, היה ער למתרחש במערכת הפוליטית ועקב אחרי חיי הכלכלה והחברה בארץ.
מופת חייו של אהרון, הליכותיו ושאיפותיו יהיו לנגד עינינו תמיד והוא יהיה אור לדורות מגשימים ולוחמים."

רעייתו ציפקה כותבת עליו בספר שיצא לזכרו - "ואוסיף ללכת" (1992): "אהרון לא מת בשבילי ואיני מבינה איך אני חיה בלעדיו. אני שואלת את עצמי בכל רגע מה הוא היה אומר על דבר זה או אחר, אבל איני יכולה להתווכח איתו כי הדיאלוג תם.
הוויכוח, כמו ההידברות בינינו, היוו את הטעם של אהבתנו ההדדית ואת אהבתנו המשותפת למשפחתנו הנפלאה ולכל מה שקרוב לנו. זה כנראה איפשר לנו לחיות חיים שלמים ויפים כל כך, גם כשהיו קשים. אני מרגישה שהפנמתי לתוכי את אהרון על כל שורשיו. הוא נתמזג בי ואני נושאת אותו בתוכי, שעה, שעה."...

בתו יעל כותבת: "אנחנו, הבנות והנכדים, שאבנו ממך ומאמא את אהבת האדם במלוא מובן המילה. כולם היו שווי ערך כבני אדם. היו לנו וויכוחים בנושאים שונים, אך תמיד היית מוכן להקשיב, והבנת שדברים משתנים ויש לקבלם בכבוד. בגבור מחלתך חרדנו לך. כמה אהבתי לבוא כל בוקר לחדר האוכל ולראותך יושב לאכול בשולחן הקבוע. יכולנו להיפגש בדרכי הקיבוץ שלוש פעמים ביום ותמיד זהרו פניך כאילו לא התראיינו ימים רבים. אולי הרגשת כי לא זמן רב נוסיף להיפגש כך...
כשפגשת את הנכדים, תמיד שמרת איתך אמירה שלהם. הם הרגישו בכך והיו מוסיפים חוכמה לחוכמה. תחסר לנו, אבא, עד מאד.
קיבלנו ממך צידה חמה לדרך. אשכולות של חכמה ודעת, אהבה הומור, הבנת הזולת כמו שכתבה פניה ברגשטיין בשירה ניגונים: שתלתם ניגונים בי אמי ואבי
                    ניגונים מזמורים שכוחים.
                    גרעינים, גרעינים נשאם לבבי
                     עתה הם עולים וצומחים.
                     עתה הם שולחים פארות בדמי
                     שורשיהם בעורקי שלובים.
                     ניגוניך אבי ושיריך אמי
                     בדפקי נעורים ושבים."...
ב- 1992 הופיע בהוצאת ספרית פועלים הספר "ואוסיף ללכת", שהוא מעט מהרבה מאמרים ורשימות של אהרון, שהופיעו בעיתונות והם ביטוי למעשיו הרבים כחבר קיבוץ, איש משפחה, מנהיג ומוביל. את הספר ערך יגאל וילפנד ועיצב קובי נוימן חתנו.
בספר שיחות עם אהרון על דרכי חייו, שנערכו שנה לפני מותו, כשהן משולבות בזכרונות של ציפקה רעייתו, מסמך נדיר של אהבה ושותפות.
                                                                                                                                          יגאל וילפנד

אהרון נפטר ב- 1989 והוא בן 78. השאיר אחריו את רעייתו ציפקה, בנותיו - יהודית, יעל, נעמי ומשפחותיהן.

אפרת צפורה (ציפקה)

נוימן יעקב (קובי)

צהרי איתן