אהרון פרקר

אהרון פרקר
בן סוניה וחיים
עלה ארצה-1949
נשוי ליהודית
אב לעידן-1973, איילת-1975 ודרור-1981

אהרון נולד בשנת 1948, במחנות הגירוש של הבריטים בפמגוסטה שבקפריסין, להוריו חיים ושרה- סוניה פרקר. אהרון היה התינוק הראשון במחנה העקורים, לפליטים שהיו כמהים למקום מבטחים ולמשפחה, ובתור שכזה, היווה אטרקציה מיוחדת וכולם נהנו לפנקו.
ב- 1949 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה ברחוב קיבוץ גלויות בחיפה התחתית, בקרבת שכונת ואדי סאליב. הבית לא היה גדול, ובנוסף לאהרון והוריו, גרו בבית גם הסבים והדודים.
ב-1951 נולד אחיו של אהרון – פרץ.

בזיכרונותיו כילד סיפר אהרון שלמרות הצפיפות, האווירה בבית הייתה נהדרת ורחשה עליזות ושמחה. אהרון היה בן בכור ונכד ראשון ובתור שכזה זכה לפינוק מכולם.
בבית הספר "כרמל", היה אהרון תלמיד טוב וממושמע.
ב- 1956 פרצה מלחמת סיני והגברים של המשפחה גוייסו לצבא.
...

אהרון פרקר
בן סוניה וחיים
עלה ארצה-1949
נשוי ליהודית
אב לעידן-1973, איילת-1975 ודרור-1981

אהרון נולד בשנת 1948, במחנות הגירוש של הבריטים בפמגוסטה שבקפריסין, להוריו חיים ושרה- סוניה פרקר. אהרון היה התינוק הראשון במחנה העקורים, לפליטים שהיו כמהים למקום מבטחים ולמשפחה, ובתור שכזה, היווה אטרקציה מיוחדת וכולם נהנו לפנקו.
ב- 1949 עלתה המשפחה ארצה והשתקעה ברחוב קיבוץ גלויות בחיפה התחתית, בקרבת שכונת ואדי סאליב. הבית לא היה גדול, ובנוסף לאהרון והוריו, גרו בבית גם הסבים והדודים.
ב-1951 נולד אחיו של אהרון – פרץ.

בזיכרונותיו כילד סיפר אהרון שלמרות הצפיפות, האווירה בבית הייתה נהדרת ורחשה עליזות ושמחה. אהרון היה בן בכור ונכד ראשון ובתור שכזה זכה לפינוק מכולם.
בבית הספר "כרמל", היה אהרון תלמיד טוב וממושמע.
ב- 1956 פרצה מלחמת סיני והגברים של המשפחה גוייסו לצבא.
ב- 1959 פרצו הפגנות רחוב ומהומות בעיר התחתית בחיפה, הידועים גם כאירועי ואדי סאליב. בעקבות ההפגנות והמהומות, שהפכו לעימותים על רקע עדתי, היה בלתי נסבל לחיות בשכונת ואדי סאליב. הניכור בין האשכנזים שחיו באיזור לסביבתם היה גדול. המשפחה החליטה לעבור  לדירה חדשה בנוה – שאנן, שהיה באותם שנים מקום שומם ומבודד. היה קשה לעכל את הבדידות והמרחק מהמרכז, אך אביו של אהרון טען באופטימיות: "יום יבוא והמקום הזה יהפוך למרכז.." ואכן הוא צדק.
המשפחה התאקלמה בנוה שאנן. אהרון חגג את בר המצווה שלו עם כל המשפחה.
בפורים התחפש לדמויות האהובות עליו, יצא לטיולי בית-הספר ולמד לאהוב את הארץ. כנער, למד בבית ספר מקצועי במגמת בניין ומכונות.

בסיום הלימודים התגייס לחיל-הים (1966) ושירת על המשחתת ק- 42. את תקופת השירות הוא סיכם במילים אלה: "בסיום השירות אני נושא עמי חוויות נפלאות ומזעזעות כאחת.."
חברו לשרות הצבאי, ניסן רום, כתב לזכרו:  "פגישתנו הראשונה הייתה בבסיס חיל-הים בעתלית. שנינו היינו חיילים צעירים בתחילת דרכם. מקצוענו הצבאי היה זהה - טכנאי נת"מ (נשק תת מימי), טורפדו ופצ"מים (פצצות עומק). עבדנו באותה מחלקה. אהרון בלט בחוש ההומור שלו וריכז סביבו חברים רבים. לאחר מספר חודשים הוא הועבר לשרת על אח"י יפו. בפגישות המועטות שהיו לנו באותה תקופה, הוא סיפר על הקשיים הרבים הנלווים לשירות בים ועוד על אח"י יפו הישנה. יחד עם זאת, ציין בסיפוק את רוח הצוות והווי שהיו במשחתת".

ב- 1969 אהרון השתחרר מצה"ל.
בתקופה זו הוא הכיר את יהודית. על ההיכרות הוא סיפר: "יום אחד כשעמדתי להשתחרר מצה"ל, קבעתי פגישה עם חבר. כעבור חצי שעה הופיעה ילדה עם מכנסים קצרים, יחפה, שזופה ובלונדינית עם שער ארוך. קראו לה יהודית. נהיינו חברים".
ב- 1971 התחתנו יהודית ואהרון.
אהרון המשיך ללמוד, ויהודית עבדה בשתי משרות ופרנסה את המשפחה.
ב- 1973 נולד בנם הבכור – עידן. ב- 1975 נולדה הבת אילת.
ב- 1979 המשפחה החליטה לעבור לעין השופט ונקלטו בו. בעיתון הקבוץ הסביר אהרון את המניעים: "ידענו את השתייכותו הפוליטית של הקיבוץ, אך הפוליטיקה לא הייתה במרכז שיקולנו אם להצטרף או לא להצטרף לקיבוץ. אף פעם לא הייתה לי נטייה לפוליטיקה ולמפ"ם. הצטרפותנו נבעה מחיפוש אחר צורת חיים אחרת, פחות מטאריליסטית ומלאה יותר בתכנים. יש לקיבוץ שליחות לאומית. כאדם שבא לקיבוץ מצורת חיים אחרת, מצאתי פה תרבות-רוח גבוהה יותר. פחות רדיפה אחר החומרנות והכסף. את המוטו שהנחה את מקימי הקיבוץ - לחיות מיגע כפיך - איבדנו עם השנים. זה חייב להוות שוב סמל לכל התנועה הקיבוצית".
אהרון התחיל לעבוד בקיבוץ עם הצוות הטכני של מפעל המשנקים. מהר מאוד הוא קיבל את ריכוז הייצור. ב- 1980 נבחר אהרון למנהל הייצור של המשנקים.
בכתבה של עפרה בריל ב"על-המשמר", על "המשנק האמין של עין השופט", ציין אהרון בסיפוק רב כי קבלת התפקיד הייתה בשבילו טפיחה על השכם וראה בו תפקיד חברתי ומקצועי חשוב ביותר.

ב-1981 נולד בנם השלישי של יהודית ואהרון - דרור.
בכל עיסוקיו של אהרון, המשפחה עמדה בראש מעייניו. הוא היה אומר שכאשר יהודית לצידו - הוא רגוע, כי יש על מי לסמוך.
אהרון עסק בצלילה כתחביב. על אף הקשיים התקציביים ובעיות בעבודה, חברי החוג לא הרפו מעיסוקם לצלול למעמקי הים וליהנות מהמראות.
ב- 1986 נבחר אהרון לריכוז ועדת עבודה בקיבוץ. במסגרת תפקידו הוא הכין עבודה מקיפה לועדת משק, על ניתוח משאבי העבודה בקיבוץ.
לאחר ריכוז ועדת עבודה, הוא עבר לעבוד במברג בתחום השיווק. הוא קשר קשרים וייצר מערכות יחסים עם לקוחות.

ב- 1990 קרה האסון.
במסגרת תורנות שבת הוא עבד ליד מכונת ניקוי גדולה, במהלך העבודה הוא נפגע פגיעה אנושה ונהרג.  אבל כבד ירד על הקיבוץ.
בדברי הפרידה מאהרון כתבה בתיה רזניק: "אהרון, לא גדלת איתנו אך היית אחד מאיתנו. לא התחנכת על אותם ערכים כמונו, אך תפסת והבנת אותם - לא פעם יותר טוב מאיתנו. היית רגיש וקשוב למצוקות ונכון לתת יד בכל שהיית יכול".

                                                                                                                                            עופרה בריל
   
          
אהרון נהרג ב-1990 והוא בן 42. השאיר אחריו את הוריו – חיים ושרה, אחיו – פרץ, יהודית – אשתו וילדיו – עידן, אילת ודרור.