אריה וייצמן

נולד: קורבין, פולין
29.10.1909
י"ד חשון התר"ע

נפטר: עין-השופט
24.02.2005
ט"ו אדר א' התשס"ה

אריה (לייב) וייצמן
בן איטקה ושמואל
עלה ארצה-1931

דברים בהלוויה:
אריה וייצמן נולד בשנת 1909 בקורבין שבפולין להוריו - איטקה ושמואל ויצמן. כאשר המשפחה עברה לארה"ב, היה וייצמן בן 17, הוא ידע כבר עברית היטב והאמין בציונות. לא עבר זמן רב והוא מצא את הדרך לקן השומר-הצעיר במנהטן. הוא היה פעיל בתנועה ומילא תפקידים רבים. היה גם גזבר השומר-הצעיר בניו-יורק ונציג התנועה במחלקה להכשרה ועלייה של הסוכנות.
באותן שנים אפשר היה לעלות לפלסטינה רק באמצעות "סרטיפיקטים" שהבריטים חילקו טיפין, טיפין. והנה חילקו הבריטים שישה סרטיפיקטים. חמישה מהם קיבלו חברי השומר-הצעיר מקנדה (ביניהם משה בלומשטיין), כאשר וייצמן מטפל בסידורי הנסיעה. הפָּקיד לא ידע מה לעשות עם הסרטיפיקט שנשאר בידיו, והציע אותו לוייצמן, שקפץ על המציאה והחל לארוז את חפציו. אלא שלבסוף נסיעתו עם החמישה לא מומשה, כי אימו שהתנגדה לכך הסתירה את הניירות. עד שהוא מצא אותם הפליגה האונייה.
וייצמן הגיע לקבוצה הראשונה שהייתה במשמר העמק ב- 1931. החברים שקיבלו את פניו הריעו: "לייבל הגיע". לייבל, היה שמו עוד ימי ההתיישבות ואז נהפך לוייצמן. אף פעם לא נקרא אריה.
וייצמן, האחרון מבין שבעת הראשונים שבאו לארץ-ישראל, למשמר-העמק, בשנת 1931 והיוו את הגרעין הראשון למקימי עין השופט.
בשיחות על האיחוד בין "אמריקה" ל"בניר" ב- 1934, היה וייצמן המתנגד העיקרי לאיחוד, בטענה שיש לשמור על הייחוד האמריקני, למרות שגם הוא וגם רוב המייסדים היו בעצמם מהגרים מפולין ורוסיה שהגיעו בגיל הנעורים לארה"ב וקנדה.

מימי הקבוץ הראשונים התעניין וייצמן בתעשייה. בחג העשור של מיברג הוא כתב בעיתון הקיבוץ: "מראשית קיומנו בחדרה - והימים ימי חוסר עבודה ומלחמה על עבודה עברית, שלחנו ידינו בתעשייה והתחלנו לייצר רעפים ומרצפות. עם עלייתנו על הקרקע רוכזו כל מאמצינו לפיתוח המשק החקלאי. בגלל מגבלות החקלאות, הופיעה לראשונה המחשבה על הקמת מפעל תעשייתי. כיום, עשר שנים לקיום מפעל הברגים בקיבוצנו, עומדים אנו בעיצומה של תכנית פיתוח רחבה, שתצטרך לענות על הצרכים הבאים: מקור הכנסה, פתרון בעיית התעסוקה עבור חברים המוגבלים בכושר עבודה, הכנסה שוטפת, עלייה נוספת ברמת החיים שלנו. ההתחלה לא הייתה פשוטה. היו דיונים רבים. היו חברים שטענו שהדבר פוגע בעקרונות שלנו כמשק קיבוצי וחקלאי. אני שמח שבסוף הקיבוץ השתכנע שתעשייה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהנוף המשקי". את הדברים האלה כתב וייצמן לפני 43 שנים.

אבל לא רק מיברג העסיק אותו. ויצמן ריכז את ענף ההובלה בשנים 1946- 1948. בעיצומה של מלחמת העצמאות, ב- 23 לפברואר 1948, חזרו מחיפה באוטובוס יהושע דיין ז"ל, סלמה כהן וויצמן. שוטר בריטי לא איפשר להם לנסוע בדרך הרגילה, והעביר את הרכב דרך נווה שאנן, סמוך לחיילים עיראקים שירו לעבר האוטובוס. הנהג (חבר דליה) נהרג, כדור נוסף חרט שביל בשערותיו של יהושע, סלמה נפצעה ברגל ונשארה נכה, וייצמן נפצע באורח קשה מאוד בידו ונשלח, על חשבון משרד הביטחון, לאישפוז בארה"ב. באותם ימים משה ברזילי היה שליח "החלוץ" בניו-יורק, שקיבל את וייצמן ודאג לכניסתו החלקה לבית החולים. וייצמן עבר ארבעה ניתוחים קשים ומסובכים, ונשאר בבית החולים חודשים רבים עד שיכול היה לכופף את ידו.

ב- 1972, כאשר מפעל המשנקים היה במצב קשה, התמנה וייצמן למנהל למשך שנתיים, תפקיד שעשה במסירות רבה, כפי שמעיד משה שוק שהיה אז מנהל הייצור של המפעל. לאחר שנתיים חזר לעבוד במפעל כמשווק, עבודה שעשה בכישרון והתמדה עד גיל 85. וייצמן היה אהוב ומקובל על צעירים וותיקים כאחד. בחמשת השנים, עד גיל 90, המשיך ככל שיכול היה לחיות חיים עצמאיים בביתו, עד שנאלץ בשל מצב בריאותו לעבור לבית הדר, שם זכה לטיפול מסור ואהבה רבה מצד הצוות, החברים בבית ובקיבוץ.
וייצמן, כך כונה בפי כולם, היה רווק אך קשר קשרים יפים עם צעירים שהפך להם לידיד והיו אצלו בני בית.
רותי לייבנר עזרה לו מאד בשני העשורים האחרונים לחייו והייתה לו כבת. גם דוד עציוני היה מבקר אותו במסירות רבה. משה ברזילי

משה שוק איפיין את ויצמן במילים אלו: "...וייצמן היה דמות יוצאת דופן בנוף האנושי שלנו, ולו רק בשל מידותיו ומשקלו. תכונותיו הפיסיות הקנו לו מראה ייחודי. גם אופן הליכתו היה ייחודי. ניתן היה לזהותו ממרחק של חצי קילומטר.
בשעה זו של פרידה, מצווים אנו לציין דווקא את סגולותיו, אורח חייו, והערך המוסף שעשו את האיש לכל כך מיוחד: הסתפקותו במועט, אורח חייו הצנוע, מיעוט דרישותיו, והביקורת שהוא הפגין כלפי כל סוג של בזבוז, הפכו אותו לאדם מיוחד במינו בקרב הוותיקים."

וייצמן נפטר שבע ימים ומעשים בשנת 2005 והוא בן 96 .