בילהה גלילי

נולדה: דובנו, פולין
26.03.1913
י"ז אדר ב' התרע"ג

נפטרה: עין-השופט
06.05.2003
ד' אייר התשס"ג

בלהה גלילי (קונסקובולסקי)
בת הינדה ודוד דובנא
עלתה ארצה-1934
נשואה למאיר
אם לאלון 1938, מרים 1944, אלה 1954

בילהה נולדה בדובנו, שהיתה בגבולה המזרחי של פולין, ב- 1912 להוריה דוד והינדה דובנו. כנערה היא מושפעת מאחותה דבורה (אימו של אריק אינשטיין) והצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". את מאיר בעלה היא פגשה בקן התנועתי בדובנו. הם היו לזוג כאשר היא בת 15 ומאיר בן 14.
בשנת 1934 עלו בילהה ומאיר לארץ עם גרעין "השומר הצעיר", שישב בהתחלה בכפר-סבא ואחר הקים את קיבוץ דן בצפון.
בארץ הם עיברתו את שם המשפחה מקונסקולבסקי לגלילי. בדן נולדו שני ילדיהם - אלון (1938) ומרים (1944).
בפרוץ מלחמת השחרור הקיבוץ הפך למטרה חשובה בעיני האויב והיה צריך לפנות את הילדים. בילהה מספרת: "כאחראית על בית התינוקות, עבדה איתי חברתי הטובה ביותר - חייצ'ה. ביום כיבוש חיפה נפל בעלה של חייצ'ה מכדור שפגע בו בעת נסיעה. לחייצ'ה ובעלה היו שתי בנות קטנות. כשהוחלט על פינוי הילדים מהקיבוץ פנה אלי אחראי הביטחון של הקיבוץ בבקשה שחייצ'ה תפונה כאחראית על התינוקות ואני אשאר ואלמד קשר אלחוטי. מיד הסכמתי. ילדי, מרים שהייתה בת שלוש ואלון בן תשע, פונו ואני מלאתי את תפקיד אלחוטאית הקיבוץ עד סוף מלחמת השחרור."
ב – 1948 עבה משפחת גלילי לקיבוץ עין השופט. בעין-השופט נולדה בתם - אלה (1954).
עם בואה לעין השופט נקלטה בילהה מיד בבית התינוקות והפכה למטפלת שההורים נותנים בה אמון וסומכים עליה בעיניים עצומות. אהבתה לתינוקות ויכולתה ליצור קשר עם ההורים הצעירים הקלה עליהם בראשית הורותם.
כושר הכתיבה של בילהה מאפשר לנו להבין את הקשיים של המטפלות והאימהות בימים הראשונים של הקיבוץ.
לכבוד המעבר לבית התינוקות החדש, בשנת 1959, כותבת בילהה בעלון הקיבוץ: "בראשית דרכנו הודרכנו על ידי רופאים, אשר גם להם היה זה ניסיון חדש, בתנאי אקלים וחברה לא ידועים לחלוטין. נקודת הכובד הופנתה לגופו של התינוק – נקיון יותר נכון, כמעט סטריליות ואיזולציה מהעולם החיצון, ליזול, ליזול, ליזול. הנקה ושקילה לפני, אחרי ואף באמצע ההנקה. המזון ניתן לפי ערכו התזונתי. אמבטיות שמש, רוח ואוויר, שטיפת הגוף במים קרים אחרי אמבטיה חמה (בליווי פרכוסי בהלה וצעקות פחד של הרך "המופתע"). לאם המיניקה הוגשה בבוקר "חבילה נקייה" של תינוקה. לשם כך צריכה הייתה המטפלת להשכים קום בארבע בבוקר. רע ומר היה גורלה של אם שלא היניקה. היא לא טיפלה בתינוקה בכלל, כי הטיפול בתינוק היתה עבודה "מקצועית"... לא נשכח את הרגשת הפחד עם הופעת מחלה, כשכל מרכז רפואי היה רחוק וקשר טלפוני אין. הובלת ילד חולה לבית חולים או יולדת היתה כרוכה בסכנה, כשהנוטרים מלווים את כלי הרכב."
בעקביות ובביטחון מנסה בילהה לשנות גישות שהיו מקובעות בקיבוץ לגבי אופן הטיפול בילדים הרכים. היא ראתה באמהות ובאבות שותפים מלאים לטיפול בילד וחינוכו.
בשנות השישים יצאה בילהה להדרכה בבית התינוקות של קיבוץ ניר עוז ש"אומץ" על ידי עין השופט. בעיתון של ניר עוז משנת 1963 היא כותבת: "אני נזכרת בחנוכת הפעוטון שהיה מיד עם בואי לניר-עוז. אינני יודעת מה הייתה תגובתם המדויקת של חברי ניר עוז, אבל אני מרשה לעצמי להגיד שהם לא הצליחו להסתיר את התרגשותם וגאוותם על המעשה הפשוט של העמדת בית ילדים על תילו, תחת מסווה של בדיחות הדעת והערות עוקצניות על יוקר החינוך המשותף".
בשנות השמונים עשתה בילהה הסבה מקצועית ולמדה ספרנות. בספריה היא מצאה אתגר חדש. היא נקטה יוזמה והציעה לחברים ספרים כשנראה לה ששעתם פנויה. יש גמול ליוזמתה והחברים הגיבו במכתבי תודה לבילהה והערכה על הספר שקיבלו.
ב – 1993 נפטר מאיר, בעלה.
בילהה עבדה כספרנית עד שמחלתה לא איפשרה לה לעבוד יותר.
היא חיה שנים רבות ב"בית הדר" – הבית הסיעודי, מטופלת בצורה הטובה ביותר. ילדיה ונכדיה הקיפו אותה באהבה גדולה בשנים אלה.
נזכור את בילהה שסקרנותה לחיים נגעה בכולנו ביופי מיוחד.
עופרה בריל

בלהה נפטרה ב- 2003 והיא בת 90. השאירה אחריה את ילדיה – אלון, מרים, אלה ומשפחותיהם.

גלילי מאיר