דבורה (דוציה) מן

נולדה: דובנו, פולין
30.09.1913
כ"ח אלול התרע"ג

נפטרה: עין השופט
26.05.2011
כ"ב אייר התשע"א

דוציה מן
בת הינדה ושמעון-דוד פפר
עלתה ארצה - 1936
נשואה לקובה
אם לתמר-1939, אמיר-1944, דודו-1948 ואורנה-1953

דברים בהלוויה:
דבורה, דוציה בפי כולם, בתם של הינדה ושמעון-דוד פפר, נולדה ב- 1913 בעיר דובנו, שהייתה עד למלחמת העולם השנייה חלק מפולין. משפחתה הייתה אמידה ועיסוקה היה מכירת בדים לאיכרים האוקראינים.
הזיכרון הראשון שלה היה מגיל שש, כשהלכה לבית ספר עממי פולני ועדיין לא היו בו גילויי אנטישמיות. היא חוותה ילדות מאושרת. בגיל תשע היא מקבלת הודעה, יחד עם עוד ילדים, שמתארגן גדוד חניכים של "השומר הצעיר". כך היא התחילה את דרכה בתנועה. לאחר שנות הנעורים, פונה דוציה להגשמה בארץ ישראל, כאשר התחנה הראשונה היא חוות ההכשרה בצ'נסטוחובה.
בחווה עבדה דוציה במפעל לכפתורים, שם מתחילה לבעבע השנאה ליהודים.
דוציה עלתה לארץ ב - 1936. לפניה עלו סבה, סבתה, הדוד ואחיה. ההורים התכוננו לעלייה, הם קנו חלקת אדמה בכפר סבא, וחיכו עוד שנה אחת, כדי שהבת הצעירה תסיים את לימודיה. מלחמת העולם פרצה ושערי אירופה ננעלו ליציאה. במהרה השיגה אותם יד המרצחים הנאצים והם נספים בשואה עם רובה המכריע של הקהילה היהודית בדובנו.
דוציה הגיעה לחדרה. העבודה שם קשה מאוד, צריך ללכת מרחק רב כדי להגיע לפרדס. אחרי מספר חודשים היא יצאה ללמוד בקיבוץ שריד את מלאכת הבישול לתינוקות.
בזיכרונותיה היא מספרת: "אחרי שנולדו הילדים הראשונים בחדרה, החליטו באסיפה לשלוח אותי להכשרה בשריד לבישול לתינוקות (בעיקר דייסה). הייתי מאוד גאה שבחרו בי. כשעבדתי בבישול הייתי צריכה גם להשגיח על הילדים. בקיץ 1938, כשהוחלט להעביר את 12 הילדים הראשונים לעין השופט, הייתי צריכה לבשל את הארוחה הראשונה שלהם בקיבוץ החדש. הביאו לי שני ארגזים, אחד שימש כשולחן, ובשני היו מצרכים ואביזרים שונים. כמובן שקיבלתי פרימוס. הילדים הגיעו במשוריין והארוחה הראשונה שקיבלו בספלי הפח הקטנים הייתה הדייסה שבישלתי"...
דוציה וקובה, שהכירו עוד מימי צ'נסטוחובה, מחליטים למסד את הקשר ולהתחתן. האח של דוציה, פרץ, מחליט לתרום מכספו לחתונה ומזמין את כל החברים למסעדה, שם הם מקבלים מעדנים בצורת כוס של לבן… תוך כדי החתונה נשמעות יריות ופושטת שמועה בקיבוץ שיש התקפה של ערבים. כולם רצים לחפש מחסה. מסתבר שזו הייתה אזעקת שווא.
יום העלייה לג'וערה, הוא יום חג לחברים. החברות שרוצות להשתתף ביום זה, חייבות להתחפש בבגדי גברים ודוציה ביניהן. הן יושבות לקלף תפוחי אדמה למרק. דוציה חשה ברע, זיהום מתגלה בגבה ומפנים אותה למשמר העמק הסמוכה.
בשנים הראשונות של הקיבוץ דוציה הייתה מבשלת לילדים, מחסנאית בגדים ומטפלת בחולים.
בקיבוץ נולדים תמר (1939), אמיר (1944), דודו (1948) ואורנה (1953)- משפחה לתפארת, שהלכה והתרחבה עם השנים.
חיבור מופלא היה בין דוציה לקובה ,שהיו מחוברים בעשייה משותפת, ושמותיהם היו נאמרים בנשימה אחת. הם פעלו למען מאות העולים שהגיעו לארץ, ומצאו בית חם בקיבוץ, באולפן לעברית, בתקופת קליטתם בארץ.

הצורך של דוציה לטפל ולתת מעצמה נמשך לאורך כל חייה. ב- 1949 היא עבדה עם ילדים שהגיעו מתימן, במבצע "על כנפי נשרים". על פי עדותה, אחוז גבוה מאוד של ילדים נפטרו בגלל חולשה וחוסר הסתגלות לתנאים החדשים. לאחר מכן היא התחילה את דרכה כמטפלת מסורה של האולפן, יחד עם קובה שהיה מורה לעברית ומנהל האולפן.
ב - 1976 כותב גדעון בן בג מכתב המתפרסם בעיתון הקיבוץ: "למזכירות עין השופט! הרגשתי צורך לכתוב לכם כדי להביע את תודתי על קבלת הפנים שערכתם לנו. אנחנו מודים במיוחד לדוציה וקובה שהתמסרו לנו במשך שבועיים כאילו היינו ילדיהם. בתי יהודית לא מפסיקה לשאול מתי חוזרים לעין השופט?.."
עם השנים המשיכה דוציה לאמץ אנשים שונים, בעיקר מהאולפן, ולהעניק להם חום ותשומת לב.

כאשר חלה קובה, בחלוף השנים, טיפלה בו דוציה במסירות ובאהבה. קובה נפטר ב-1996 ודוציה המשיכה את חייה בצנעה כאישה עצמאית ובעלת דעה. כשבריאותה ירדה היא עברה לבית הדר, בו שהתה מעל מעשר שנים. דוציה הייתה מספרת לכולם בגאווה שמתייחסים אליה באופן יוצא מהכלל.
ילדיה חיבקו אותה כל השנים, והיו מסורים לה עד נשימתה האחרונה.
הלכה מאיתנו חברה יקרה ומסורה וזכרה ישאר כחלק מן המקום.
עופרה בריל

דוציה הלכה לעולמה בשנת 2011 והיא בת 97. השאירה אחריה את ילדיה – תמר, אמיר, דודו, אורנה ומשפחותיהם הענפות.

מן יעקב (קובה)