אליהו (אליק) קרן 

אליק קרן (קרופינסקי)
בן גולדה וטוביה
עלה ארצה-1936
נשוי ליפה
אב לנועה-1951 ואסנת-1956 

קורות חייו של אליק כפי שסיפר לנכדיו בעבודות השורשים שהכינו, כשהאחרונה נכתבה בשנת 2001 בגיל 85. מראיון שנתן לארכיון הקיבוץ, מעדות מוקלטת הנמצאת בארכיון ה"הגנה" בתל אביב ומזיכרונות שסיפר לאורך השנים. 

נולדתי ב- 15 לנובמבר 1915 בעיר ביאליסטוק בפולין. האוכלוסייה היהודית בעיר הייתה גדולה והתנועה הציונית הייתה מאוד מפותחת. משם יצאו גדולי הציונות.
לאמא קראו גולדה, לאבא טוביה, לאחיי יוסף וברל ולאחותי מלכה. אני הייתי הבן הצעיר במשפחת קרופינסקי.
כשהייתי בן חמש הייתה מלחמה בין הפולנים לרוסים והעיר שלנו הייתה פעם בידי הרוסים ופעם בידי הפולנים וחוזר חלילה. הקרבות היו ברחוב ופעם אחת כדור טועה נכנס לבית ופגע במיטתי. למזלי אימי בדיוק הוציאה אותי מהמיטה כמה דקות לפי כן.
...

אליק קרן (קרופינסקי)
בן גולדה וטוביה
עלה ארצה-1936
נשוי ליפה
אב לנועה-1951 ואסנת-1956 

קורות חייו של אליק כפי שסיפר לנכדיו בעבודות השורשים שהכינו, כשהאחרונה נכתבה בשנת 2001 בגיל 85. מראיון שנתן לארכיון הקיבוץ, מעדות מוקלטת הנמצאת בארכיון ה"הגנה" בתל אביב ומזיכרונות שסיפר לאורך השנים. 

נולדתי ב- 15 לנובמבר 1915 בעיר ביאליסטוק בפולין. האוכלוסייה היהודית בעיר הייתה גדולה והתנועה הציונית הייתה מאוד מפותחת. משם יצאו גדולי הציונות.
לאמא קראו גולדה, לאבא טוביה, לאחיי יוסף וברל ולאחותי מלכה. אני הייתי הבן הצעיר במשפחת קרופינסקי.
כשהייתי בן חמש הייתה מלחמה בין הפולנים לרוסים והעיר שלנו הייתה פעם בידי הרוסים ופעם בידי הפולנים וחוזר חלילה. הקרבות היו ברחוב ופעם אחת כדור טועה נכנס לבית ופגע במיטתי. למזלי אימי בדיוק הוציאה אותי מהמיטה כמה דקות לפי כן.
פעם אחת שני חיילים רוסים נכנסו לחצר שלנו וברחו דרך הגדר. אחריהם הגיעו חיילים פולנים, הם תפסו את אבא שלי ואמרו לו שיחזיר מהר את החיילים הרוסים, אחרת יהרגו אותו. אבא אמר שבאמת נכנסו חיילים אבל הם ברחו דרך הגדר. החיילים הפולנים עזבו אותו והמשיכו במרדף וכך אבא ניצל.
למדתי בבית ספר עברי בביאליסטוק. בגיל די צעיר נכנסתי לתנועת "השומר-הצעיר". התחלקנו לקבוצות והיה לנו מדריך. הקבוצות היו במסגרת גדוד. בפעולות היינו משחקים, שרים ויוצאים לטיולים. היו לנו גם מושבות קיץ וחורף. כשהייתי נער בוגר הייתי מרכז גדוד.
יוסק'ה, אחי הבכור היה מראשוני החלוצים בעיר ועלה לארץ בשנת 1926. אחרי שאחי ואחותי היו בהכשרה, עלו גם הם לארץ. מלכה עלתה בשנת 1932 וברל עלה בשנת 1933. הורי עלו אחריהם בשנת 1934 והצטרפו ליוסק'ה בקיבוץ אשדות-יעקב.
אני נשארתי לבד בגיל 17 וחיכיתי לרשיון עליה לארץ, שאם לא היה מגיע בזמן הייתי נאלץ להתגייס לצבא הפולני. במשך הזמן הזה עבדתי בכל מיני עבודות כדי לקיים את עצמי ולהשיג כסף לכרטיס נסיעה באוניה לישראל. לצערי, דודי העשיר סירב לעזור לי במימון הכרטיס, אבל איש טוב אחד שאצלו עבדתי נתן לי את הכסף. אני הבטחתי שאחזיר הכל. הוא כמובן לא האמין שיראה אותי שוב אי פעם, אך אחרי כמה שנים חזרתי לפולין ולתדהמתו השבתי לו את כספו.

בחמישי לאפריל 1936 עליתי לארץ ואני בן 21. בתחילה הגעתי לאשדות-יעקב שם גרו הורי ויוסק'ה ואחר-כך הצטרפתי בחדרה לקיבוץ של ברל ומלכה שנקרא "אמריקה בניר", שהיה מורכב מקבוצה אמריקאית וקבוצה פולנית. עבדנו אז בפרדסים ואכלנו לחם וזיתים. עבדנו בסלילת כביש חיפה תל אביב ואחר כך התחלתי לעבוד בנהגות. היה לנו משרד הובלות בחדרה.
בשנת 1937 עלינו לג'וערה והקמנו את הקיבוץ. אני נשארתי עוד זמן מה בחדרה במשרד ההובלות.
בשנת 1938 עברנו מג'וערה לנקודת הקבע וקראנו לקיבוץ עין-השופט. אז הייתה תקופת המאורעות וכל הזמן הותקפנו על ידי הכפריים הערבים שגרו בשכנות. כמה מחברי הקיבוץ נהרגו אז. באותו הזמן שתלנו את היערות והחורשות בסביבה ועבדנו בסיקול האבנים משדותינו, כדי שאפשר יהיה לעבד אותם. זאת הייתה עבודה פיזית מאוד קשה כי את הכל עשינו בידיים.

הבריטים שלטו אז בארץ והם הגבילו מאוד את עליית היהודים לארץ. אנחנו חיפשנו כל מיני דרכים להעלות את היהודים ואחת מהן הייתה שאזרח יהודי תושב הארץ מתחתן בחו"ל ומביא לארץ את אישתו. כל הנישואים האלו היו פיקטיביים. גיסתי פנינה, ביקשה שאביא מפולין את אחותה חנה שגרה בעיר קובנה. נסעתי לפולין ובהזדמנות זאת רציתי גם קצת לטייל באירופה, אך זה היה חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השניה והמצב באירופה היה מתוח ולא יכולתי לקבל ויזות לצרפת ולגרמניה. הגעתי לביאליסטוק ומכיוון שחנה גרה בעיר קובנה הרחוקה, ביקשתי מהרב שיתן לי את כל הניירות. הוא לא כל כך התלהב לערוך חתונה ללא הכלה, אבל בסוף השתכנע לתת לי תעודת נישואין. נסעתי לקובנה, אספתי את חנה, עברנו את הגבול הרומני ובנמל קונסטנצה עלינו לאוניה והגענו לארץ שבוע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. זה היה מזל גדול מכיוון שאם לא היינו מספיקים לחזור היה גורלנו כשאר היהודים בשואה.

בזמן אותה מלחמה עבדתי בנהגות גם בשביל הצבא הבריטי והייתי מגיע ללבנון ולסוריה וטיילתי הרבה במקומות אלה.
המצב בארץ היה קשה והישוב היהודי התארגן לאפשרות שהגרמנים יכבשו את הארץ מידי הבריטים. התוכנית הייתה לרכז את כל האוכלוסייה היהודית באזור הכרמל ולהגן על עצמנו. חלק מהיהודים התגייסו לצבא הבריטי ולחמו יחד עם הבריטים באזור איטליה ואחר כך התקדמו למרכז אירופה. בגמר המלחמה אותם חיילים יהודים עזרו לניצולי השואה לעלות ארצה.

בשנת 1945 הצטרפתי לארגון ה"הגנה" שתפקידו היה להתנגד לשלטון הבריטי ולהעלות יהודים לארץ למרות האיסור הבריטי. אני גויסתי ליחידת הרכש שתפקידה היה להשיג נשק באופן חוקי ובלתי חוקי מתחת לעינם הפקוחה של הבריטים. היחידה הייתה סודית. גרנו בדירות מסתור בתל אביב ולכל אחד היה שם מחתרתי. לי קראו "משה". כמו כן נשבענו שלעולם לא נגלה את כל הידוע לנו בנושא הפעילות שלנו. השגנו נשק דרך עסקאות מפוקפקות ממצרים, יבוא נשק מחו"ל וגניבת נשק מהצבא הבריטי. אחת השיטות הייתה לגנוב נשק בריטי שהועבר ברכבת. הרכבת הייתה ידועה בנסיעתה האיטית ובאזור עתלית היה שטח נוח לעלות עליה תוך כדי נסיעה ולקחת את הנשק, או שמישהו שלנו שהיה מראש על הרכבת, השליך את הנשק החוצה. אנחנו היינו מכינים בורות מראש לקבירה ראשונית של הנשק או שמיד העמסנו אותו על מכוניות והתפזרנו לכל עבר.
אני הברחתי נשק במכלית דלק עם דופן כפולה וגם במכוניות אחרות.
פעם אחת כשנסעתי עם נשק מתחת למושבים עצרתי טרמפ לקצין בריטי וכך כל הדרך החתול שמר על השמנת ללא ידיעתו ובגללו לא עצרו אותי לחיפוש במחסומים.
בפעם אחרת הובלתי נשק לחיפה, כנראה שלבריטים הייתה ידיעה מוקדמת והם הכריזו על עוצר בדרכים. אני כמובן לא ידעתי מכל זה, אך מכיוון שהיה מאוחר החלטתי לעבור דרך הקיבוץ וכבר נשארתי לישון. כל "ההגנה" חיפשה אחרי בידיעה שלבטח נתפסתי ומה רבה הייתה ההפתעה וההקלה כשהגעתי למחרת עם כל הנשק.
את הנשק המוברח הסתרנו בעיקר בסליקים, אלה הם בורות וחדרי מסתור שנבנו בעיקר בקיבוצים ובמושבים מתחת לרפתות, מתבנים וכד'. גם בעין השופט בנינו סליקים. אחד מהם היה מתחת לעמדה שליד הרפת (שכבר איננה כיום) וישנם עוד סליקים שאני זוכר את מקומם המדויק שטרם נפתחו. הבריטים כמובן היו נחרצים לגלות את הנשק המוסתר ובאחת השבתות הידועה כ"שבת השחורה" מצאו סליק גדול ברפת של קיבוץ יגור ואסרו חברים רבים. תקופה זאת הייתה קשה, מסוכנת ומאוד מעניינת.  

באותו  הזמן התארגן בישוב היהודי הפלמ"ח שהיה מורכב מצעירי ההתיישבות העובדת. השיטה הייתה שהקימו פלוגות בקיבוצים והצעירים היו מתאמנים חצי יום ועובדים חצי יום כדי לקיים את עצמם ולעזור לקיבוץ. וכך קם הפלמ"ח שהיה הצבא שלנו בזמן מלחמת השחרור.
כשסיימתי את תפקידי בהגנה עבדתי במוסך אגד בחיפה ולא פעם נקלעתי להתקפות ירי מצד הערבים בכניסה לחיפה. בתקופה זאת גם התמניתי למנהל קואופרטיב ההובלה בעין השופט.
מיד אחרי הכרזת המדינה פרצה מלחמת השחרור ואני גויסתי לחטיבת גולני שלחמה באזור שלנו. אחרי תקופה של שמירה במשלטים עברתי לתקן מכוניות של הצבא בעפולה ובגמר המלחמה השתחררתי מהצבא. אחרי השחרור עבדתי ב"אגד" ואחרי זמן מה חזרתי לעבוד בקיבוץ והקמתי את המוסך. 

באותה תקופה הגיעה לקיבוץ חברת נוער שהשתחררה מהפלמ"ח והגיעה להשלים את עין השופט. באותה קבוצה הייתה בחורה יפיפייה בשם יפה ואחרי זמן מסוים שהכרנו החלטנו להינשא. אמא שלי שגרה אז בקיבוץ שמחה שבנה הצעיר סוף סוף מתחתן והודיעה שהחתונה חייבת להיות בפני רב (באותם ימים לא כל כך הקפידו על חתונות בקיבוץ). רב כזה נמצא בנהלל ואנחנו נסענו לשם דרך השדות אך מכיוון שהיה חורף נתקענו בבוץ ואמא גולדה כמעט יצאה מדעתה כשהזוג בושש להגיע לחתונתו. אך סוף טוב הכול טוב, הגענו, התחתנו ואמא נפטרה כעבור זמן בידיעה שאני מסודר וגם יש הריון.
ביולי 1951 נועה נולדה וחמש שנים אחריה, ביולי 1956, אסנת הצטרפה למשפחה.
הילדים ישנו בבתי התינוקות ובבתי הילדים מה שנקרא "לינה משותפת" ויפה ואני כל לילה עשינו סיבוב לבדוק שהבנות ישנות, כל אחת בבית הילדים שלה.

מאוחר יותר הקמנו בקיבוץ קואופרטיב של משאיות והייתה לי הרבה עבודה במוסך לתת שירות לכל המשאיות. אני זוכר שבשבתות נועה ואסנת היו באות למוסך ואני הייתי נותן להן שעונים ישנים לפרק ולהרכיב כדי להעסיק אותן. אנשים שעבדתי מולם מחוץ לקיבוץ לפעמים הביאו להן מתנות וכך הן היו הילדות היחידות שקיבלו מכוניות צעצוע במקום בובות.

בשנות ה-50, ה-60, וה-70 היו מעט כבישים בארץ, מעט מכוניות ומעט נהגים. לשמחתי הרבה היה לי רישיון לכל רכב ממונע, החל מאופנוע ועד לאוטובוסים ומשאיות. בשל עובדה זאת התאפשר לי לנסוע בכל רחבי הארץ, הן בהחלפת נהגי המשאיות כשהיה צורך והן בנסיעות לטיולים של הקיבוץ וכך הכרתי  את הארץ וחוויתי את התפתחותה במשך השנים. כשהתאפשר הייתי מצרף אלי את יפה, נועה ואסנת ומגיל צעיר השתדלתי ללמד אותן את יפי הארץ וההיסטוריה שלה.

אחי הבכור יוסק'ה, היה מן הטייסים הראשונים בארץ והקים את שדה-דב. בשלב מסוים הוא היה צריך לנסוע לחו"ל לאסוף כסף לחיל האוויר. לפי הוראה של ראש הממשלה בן-גוריון, כל מי שייצג את המדינה חוייב לצאת בשם עברי. בעקבות כך המשפחה התכנסה לדיון בעניין ובינואר 1960 כל האחים ומשפחותיהם שינו את שם המשפחה מקרופינסקי לקרן. 

במשך השנים כיהנתי גם כסדרן עבודה וכחצרן של הקיבוץ. שני תפקידים שמזמן נעלמו אך בזמנו שום קיבוץ לא יכול היה להתנהל התנהלות יומיומית סדירה בלעדיהם.
סדרן העבודה דאג שכל אחד ימלא את מקומו בעבודה, דאג למילוי מקום אם מישהו חלה, נסע או יצא לחופש (אז קראו לזה בית הבראה), דאג לשבץ את כוח העבודה הזמני כגון האולפן והנוער ובסוף כל יום היה צריך למלא דף ענק עם כל נתוני העבודה של חברי הקיבוץ ואיך שהוא גם להצליח לאזן אותו.
החצרן היה מצויד בטרקטור ועגלה והוא בעצם עשה את כל השליחויות והסבלויות הנחוצות לאורך כל היום. לדוגמה היה צריך להביא כדי חלב למטבח ולהחזיר כדים ריקים לרפת, היה צריך להביא דורה ותערובת ממגדל האסם ללולים, הובלות לדיר, קמח למאפיה ועוד עוד.
כשחזרתי למוסך עברתי קורס מנהלי מוסך בכירים וקיבלתי תעודה להחזקת מוסך מורשה.  

בשנת 1975 התבקשתי על ידי חברת "הסנה", שהייתה אז חברת הביטוח הגדולה בארץ שאעבוד בתור שמאי רכב (מעריך נזקי תאונות למכוניות). הקמתי משרד בנצרת ועבדתי בתור שמאי ראשי של אזור הצפון ובגיל הפנסיה התבקשתי להמשיך לעוד חמש שנים. תקופה זאת הייתה מעניינת ביותר ומלאת סיפוק בעיקר בגלל העיסוק מול אנשים מכל גווני האוכלוסייה שבקיבוץ פחות נגישים לה וגם עקב הערכה הרבה שקיבלתי מכל הנוגעים בדבר גם כשדברי לא תמיד מצאו חן בעיניהם. 

ביוני 1975 נולד עופר נכדינו הבכור ואחריו הצטרפו למשפחה איילה, אמיר, יעל, איילת ועדי. כפי שאתם רואים אתם משוש חיינו ושמחתנו ואנחנו רק מחכים שמישהו יבקש משהו ומיד ממלאים באהבה גדולה כל משימה. במיוחד אנחנו אוהבים את ימי שבת אחרי הצהרים כשכל מי שיכול מגיע ויש כינוס משפחתי שבועי.

במלחמת שלום הגליל כשצה"ל ישב בביירות, התארגנו, אני וכמה חברים שזכרו את יופייה של ביירות ואת נופיה הקסומים של לבנון ונסענו לבקר. יום שלם הסתובבנו בביירות וגם עצרנו לשאול על כמה מקומות שזכרנו לטובה. רק בסופו של אותו היום כשחזרנו הביתה הבנו איזה סיכון לקחנו על עצמנו, אך החוויה הייתה אדירה.

כשחזרתי לעבוד בקיבוץ ב-1987, בגיל 72 לקחתי על עצמי את ניהול מוסך הרכב הקטן שכלל כרטיסי מעקב לכל רכב, תחזוקה, רכישה ומכירת רכבים.
במשך השנים יפה ואני נסענו לטיולים בחו"ל והיינו בלא מעט מקומות בעולם שכללו את המזרח הרחוק, צפון אמריקה ואירופה. המזרח הרחוק עוד לא היה יעד לתיירים ואנחנו הצטרפנו לקבוצה ובמשך כמה שבועות גילינו את הודו, נפאל, יפן, טייוואן, הונג- קונג, קוריאה הדרומית ותאילנד בטיול שהסעיר את כל החושים מחלק עולם השונה והמעניין הזה.
בדצמבר 2000  נועה ואסנת הפתיעו אותנו ליום הולדתי ה–85 וליום הולדתה ה–70 של יפה וכולנו נסענו לטיול משפחתי לאיסטנבול.                                                                                                                       
                                                                                                                               עד כאן סיפורו של אליק. 

אבא חי 88 שנות חיים בריאות, לעיתים שלוות ולבטח מעניינות עד אפריל 2004 שבו לקה בשבץ מוחי. משבץ קשה זה לא התאושש כשנה. ברביעי לאפריל 2005 נגאל מייסוריו ונפטר בגיל 89.
אבא הובא למנוחה אחרונה בבית הקברות של עין השופט בחמישי לאפריל 2005 בדיוק 69 שנים אחרי שעלה לארץ.  
זיכרו ואהבתו שמורים בליבנו לנצח.
                                                                                                                      יפה, נועה, אסנת והמשפחה
                                                                                                                                אוגוסט 2009