יצחק (איציק) טרש

איציק טרש
בן הניה ואיסר
עלה ארצה-1935
נשוי לבלומה
אב ללאה-1945, יעקב-1947 וענת-1952

איציק  נולד באוליקה, פולין בראשון במאי 1912 להוריו הניה ואיסר טרש.
הוא היה הבכור במשפחה ואחריו היו עוד אח ואחות. אביו, יהודי חם וגאה ביהדותו, עסק בבנית עגלות, אמו הייתה עקרת בית. המשפחה חייתה בדוחק, אבל ניהלה בית מסודר, נקי וחם.
על מעשה גבורה של אביו של איציק מספר אלכסנדר דקל (סנדר) חבר ילדות ונעורים שליווה אותו מגיל ילדות עד יום מותו בקיבוץ: .."בשעה שהיהודים חגגו את שמחת תורה, יצאו הפולנים לרחוב לעשות בהם פוגרום. לפתע הופיעה קבוצת יהודים ובראשה אביו של איציק, חמושים במוטות ברזל ועץ, והניסו את הפולנים. אני זוכר את התמונה זו, ששימשה אות גבורה וכבוד גם יחד בעיני כל תושבי העיר...
...

איציק טרש
בן הניה ואיסר
עלה ארצה-1935
נשוי לבלומה
אב ללאה-1945, יעקב-1947 וענת-1952

איציק  נולד באוליקה, פולין בראשון במאי 1912 להוריו הניה ואיסר טרש.
הוא היה הבכור במשפחה ואחריו היו עוד אח ואחות. אביו, יהודי חם וגאה ביהדותו, עסק בבנית עגלות, אמו הייתה עקרת בית. המשפחה חייתה בדוחק, אבל ניהלה בית מסודר, נקי וחם.
על מעשה גבורה של אביו של איציק מספר אלכסנדר דקל (סנדר) חבר ילדות ונעורים שליווה אותו מגיל ילדות עד יום מותו בקיבוץ: .."בשעה שהיהודים חגגו את שמחת תורה, יצאו הפולנים לרחוב לעשות בהם פוגרום. לפתע הופיעה קבוצת יהודים ובראשה אביו של איציק, חמושים במוטות ברזל ועץ, והניסו את הפולנים. אני זוכר את התמונה זו, ששימשה אות גבורה וכבוד גם יחד בעיני כל תושבי העיר...
...ממרפסת ביתי באוליקה, מעבר לכביש, הייתי רואה אותו מְלַוֶה את סבתו העיוורת לבית הכנסת כמעט כל שבת וחג. למדנו יחד ב"חדר" וגם בבית הספר היהודי "תרבות". לקן "השומר הצעיר" התחלנו ללכת בסתר, מבלי שהמחנך בבית הספר ידע זאת. לאיציק  ולי הייתה זכות ראשונים לצאת להכשרה בקראסנה-אורה. לצערנו, מפאת התנגדותם של איכרי הסביבה שנושלו מפרנסתם, שהינו במקום זמן קצר ולאחר מכן חזרנו הביתה. איציק, שסירב להישאר בביתו זמן רב, קיבל אישור לצאת לצ'נסטוחובה... בתום שנה וחצי קיבל איציק אישור לעלות ארצה וחזר לזמן קצר לבית הוריו באוליקה. לאחר מכן חזר להכשרה, ועבד בה תקופה נוספת כדי לממן את עלייתו לארץ ישראל ולקיבוץ. ביוני 1935, עלה ארצה והצטרף לקיבוץ "אמריקה בניר" בחדרה... איציק החל לעבוד בענפי החקלאות והחצרנות גם יחד, קודם בחדרה ואח"כ בעין השופט. הוא רכש ניסיון רב ואט אט החל לעסוק בהנחת קווי המים בשדות ובחצר המגורים.
לימים החל לעבוד גם בשרברבות והתמנה לאחראי לאינסטלציה בבתי החברים. גם בתחום זה עשה חיל לאורך שנים רבות."...
את בלומה "סחב" איציק מרמת הכובש, והיא הלכה אחריו לעין השופט. יחד היו אנשי עבודה ומשפחה, גידלו באהבה ובמסירות את שלושת ילדיהם - לאה (1945), יענקל'ה (1947) וענת (1952).

שנים היה איציק השרברב של הקיבוץ, מלך עין השופט של מטה. מכיר כל חיבור של צינור וחפירה. ב- 20 שנותיו האחרונות עבד בהרכבת משטחים למפעלים שלנו.
יגאל וילפנד כתב עליו: "... אהבנו את הבוטיק שלך, מקדש-מעט לדברים החשובים לך באמת - גלגל עץ גדול של כרכרה ומסביבו כלי העבודה המסמלים את מקצועותיהם של הוריך והורי בלומה אשתך. תמצא כאן מפתח צינורות, פטיש, משור, גרזן, דוושה של מכונת התפירה, זכר לאימך. פסלון של אפרוח הבוקע מביצה, מעשה-ידיו של דויד מוריס, סמל לעבודתה של בלומה אשתך, עליה היית נוהג לומר שאתה והיא חד הם. תמונה של לנין בשערי לנינגרד, אות לאמונה בקומוניזם בטהרתו, על פי אמונתך התמימה, לצד תמונה של בחורה עירומה, סמל היופי. בצד, בארון, מונחים, אחר-כבוד, שלושת ספרי המבקרים עליהם חתמו שועי-עולם, נשיאים ופוליטיקאים, אמנים וסופרים, אישי ציבור, אולפניסטים, בנות יפניות מכת המאקויה, פועלים שכירים, חניכי השומר הצעיר, ופה ושם חבר-קיבוץ הזוכה בכבוד להימנות על החותמים, ורצוי שיהיה צעיר...
לקראת בואו של איש מבחוץ, או מן התנועה, הייתה אוחזת בך התלהבות של צעירים מאמינים, כאילו האמנת שתוכל באמירה אחת, בשאלה מיוחדת להשפיע על מהלך העניינים, לומר את אמת חייך. אמת שלמדת מספרו של ירמיהו יובל, " שפינוזה וכופרים אחרים", אותו קראת מילה במילה וציטטת מתוכו: "לאהבה כוח עצום. לא יבשות בלבד היא חוצה, אלא גם את הימים, עד כדי כך מגיעה עוצמתה, על כל סוגי בני האדם היא שולטת בשווה, על כל הקשיים היא גוברת."
הצעירים מתו עליך, איציק. היית מדבר איתם על הדברים הכי מסובכים בפשטות, והעיקר תמיד היית דוגמא ומופת. כששאלתי אותך למה אתה אוהב דווקא פועלים-שכירים יותר מחברי-קיבוץ וזאת לאחר שאתה מדגיש שהעבודה העצמית היא הערך החשוב ביותר בחיי הקיבוץ, ענית: "אומר לך את האמת, אני נגד עבודה שכירה בכל ליבי, אבל אם היא כבר קיימת, אעמוד תמיד לצידם. למדתי זאת בבית אבי. יחסי אנוש וקירבה לאדם העובד קודמים לכל, ויהיה זה ערבי או יהודי, בן עדות המזרח או אשכנזי, דרוזי או יפני, כולם הם ידידיי ובני ביתי".
איציק כאב מאד את המצב בשטחים ואת מצבם של עשרת אלפי הפועלים הערבים הזרוקים, לדבריו, בערים וגם אצלנו בקיבוצים. "זהו מצב בלתי נסבל, ועם ששולט בעם אחר לא ינקה, בסופו של דבר הם ינצחו ויזכו בעצמאות שלהם" היה אומר.
איציק לחם נגד הקנאות. התמונה הכי נוראה בעיניו הייתה חנוכת ביתו של אריק שרון ברובע היהודי, כשלצידו של שרון הרב גורן, ראשי משטרת ישראל, ועשרות שוטרים המגינים עליו. "זהו מלך ישראל, לידו הכהונה והמשטרה, אמר, שילוב הרה אסון בכל המקומות ובכל הזמנים."

איציק היה ביקורתי מאד כלפי חיי הקיבוץ, אך מאחורי האמירות הקשות, פעם לב חם ואוהב. אהבה ללא גבול לילדיו לאה, ענת ויענקלה, לבני משפחתם, לנכדים, לבלומה אשתו, ולכל בן אנוש.
בחודשי חייו האחרונים היה בחדרי החולים ולמרות הטיפול המסור של העובדות בבית סבל לא מעט מקשיי הזקנה, מאובדן הראייה ומאובדן העצמאות.
יגאל וילפנד מסיים את דבריו: "...איציק, סליחה שלא ביקרתי אותך בחודשים האחרונים, אולי כמסרב להאמין שזה נגמר ורוצה כמו כולם לזכור אותך השכם בבוקר, שותה את הקפה, לוקח את "על-המשמר", הולך לבוטיק שלך, מביט בשמש העולה מן המזרח, מג'וערה-מקום הראשית. וכדבריך, כשרואים את השמש הזאת, את העצים שעלו מן הטל, גם אם יש צרות ביום-יום, הן מתגמדות כאן.
בין בולי העצים, ברחוב העמל 1, כך קראת לסדנת העבודה שלך, כמו אבא שלך, בעיירה בפולין, עובד, איציק טרש. עובד. והוא היה כאן, והוא הווה, והוא יהיה עד עולם. איציק שלנו, חבר-קיבוץ, אב וסב, בעל, פועל יהודי....כן, איציק, אהבנו אותך מאד. איש קטן-גדול, שנולד באחד במאי ועבד ברחוב העמל. שרברב וחרש בעץ, נותן דוגמא אישית ומחנך".


איציק נפטר ב-1997 והוא בן 85. השאיר אחריו את אשתו בלומה, ילדיו לאה, יענקלה, ענת ומשפחותיהם.