ז'קלין תבור

נולדה: צרפת
15.03.1943
ח' אדר ב' התש"ג

נפטרה: עין-השופט
31.05.1988
ט"ו סיון התשמ"ח

ז'קלין תבור
בת חיה וישראל מינובסקי
עלתה ארצה-1966
נשואה לצבי
אם לסיגל-1968, אלעד-1969 ונמרוד-1969

ז'קלין נולדה ב- 1943 בעיירה קטנה בצרפת באזור נורמנדי להוריה חיה וישראל שהסתתרו שם בעקבות רדיפות הנאצים במלחמת העולם השנייה. שמה, ז'קלין, ניתן לה כהסוואה כדי שלא ידעו שהיא יהודייה. בחצי השנה הראשונה לחייה, הוריה פחדו להחזיקה ומסרו אותה לאומנת גויה. כאשר ההורים ראו שילדתם לא מתפתחת בגלל מחסור באוכל, כי האומנת מהלה את בקבוק החלב במים, לקחו אותה הוריה מפחד שתמות מרעב.
אחרי המלחמה חזרה המשפחה לפריז שם גרה ז'קלין עד גיל 12.
על זיכרונות מילדותה מספרת ז'קלין: "הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע. כדי להגיע לגן הילדים הייתי צריכה לעבור כביש סואן. אימי תמיד דאגה לחצות איתי את הכביש. בגמר היום הגננת הייתה מחכה עם הילדים עד שההורים היו באים לקחת את הילדים. יום אחד אימי איחרה לבוא. נורא פחדתי כי חשבתי שהיא שכחה אותי. ברחתי מהגן וכשהגעתי לכביש ביקשתי משוטר שיעביר אותי. הגעתי הביתה והורי היו המומים וצעקו עלי. הבטחתי שיותר לא אעשה זאת... סבתא שלנו גרה איתנו והייתה כמעט עיוורת. למרות זאת היא טיפלה בי הרבה וזו הסיבה שאני יודעת אידיש. מאוד אהבתי אותה והייתי עושה לה תסרוקות. בגיל 12 נסעתי איתה לבלגיה וטיפלתי בה כל הדרך. בגיל 14 סבתי נפטרה והייתי מאוד עצובה."

ז'קלין הייתה תלמידה טובה אך לא אהבה ללמוד. בעבודת השורשים של אלעד, בנה, היא מספרת שבכיתה היה לה קשה להיות בשקט וכל הזמן היא הייתה מפטפטת. יום אחד המורה הענישה אותה על פטפטנותה ושמה לה פלסטר על הפה עם שלט שבו היה כתוב שהיא הפטפטנית הגדולה ביותר בבית הספר. ג'קלין הייתה צריכה לעבור עם השלט בכל הכיתות כדי שכולם יראו, והיא מאוד התביישה. למרות העונש המשפיל, שום דבר לא עזר והיא המשיכה לפטפט בשיעורים...
ועוד זיכרון מספרת ז'קלין: "בגיל 11 מאוד רציתי כלב. אחרי שהבטחתי להורי שאטפל בו קיבלתי כלבת זאב. טיפלתי בה באהבה והיא גדלה מאוד. למרות זאת הילדים לא פחדו ממנה והיא הייתה חביבה על כולם. קראו לה סולטאן. ערב אחד הורי יצאו לסרט ואני נשארתי לבד בבית. יצאתי החוצה, נכנסתי למלונה של סולטאן ונרדמתי. ההורים חזרו הביתה וכשלא מצאו אותי במיטה התחילו לדאוג. הם צילצלו למשטרה ולבתי חולים ולא מצאו דבר. פתאום אבי הבחין שסולטאן לא במלונה וזה לא היה רגיל. כשהוא התקרב הוא ראה את שתי רגלי מחוץ למלונה. כשאבא רצה להתקרב למלונה ולהעיר אותי, סולטאן נבחה עליו ולא נתנה לו להתקרב."
כשהייתה ז'קלין בת עשר נולד אחיה יהושע (קלמוט בצרפתית).

בגיל שמונה קיבלה ז'קלין את התקף האסטמה הראשון. כדי להקל עליה היו שולחים אותה לשלושה חודשים לבית הבראה בהרים הגבוהים שם היה אוויר נקי יותר. גם בהרי השלג הילדה השובבה לא ממלאת פקודות: "בפעם הראשונה שעשיתי סקי, המורה אמר לנו שבגלל שיש קרח על השלג צריך להחליק באלכסון. חשבתי שהוא סתם מדבר שטויות וירדתי ישר ללא יכולת לעצור. התגלגלתי והמחלקיים פגעו לי לא רחוק מהעין. היה לי מזל שלא נעשיתי עיוורת. אבי בא לראותי. הייתי עטופה בתחבושות והבטחתי לו שבפעם הבאה אקשיב למורה"...
בגיל שמונה עשרה קיבלה ז'קלין את רישיון הנהיגה. החברים קראו לה פאנג'י (אלוף העולם באותם זמנים במרוץ מכוניות) בגלל המהירות בה נהגה.
בגיל תשעה עשרה החליטה להשתתף בתחרות "גרנד פריז" של "מונטה קרלו". העובדה שהיא הצליחה לגמור את התחרות נתן לה סיפוק גדול.

על המפגש שלה עם היהדות והאנטישמיות מספרת ז'קלין: "כשהייתי בת שבע עשרה הלכתי ברחוב ואישה צעירה אמרה לי בלי שום התגרות מצידי – 'יהודייה מלוכלכת, תחזרי לארץ שלך!" מאוד נפגעתי והרבצתי לה מכות נמרצות שבגללן היא שכבה שלושה חודשים בבית חולים. אח"כ היא תבעה אותי בבית משפט. השופטת שאלה אותי למה הרבצתי לה שהרי על פי התעודה שלי איני מהרחוב. עניתי בבית המשפט: 'היום כבר אין היטלר ואני לא ארשה שמישהו יבוא ויתקוף את הדת שלי'. דיברתי כשעתיים והשופטת מאוד התרשמה ממני. יצאתי זכאית והבחורה שילמה את הוצאות המשפט."
בעקבות המשפט והתקרית החליטה המשפחה לעלות לארץ. ז'קלין ואחיה עולים ראשונים בשנת 1966. ההורים נשארים כדי למכור את הרכוש. ז'קלין מגיעה לאולפן בעין-השופט ומתאהבת בקיבוץ. אחיה יהושע מגיע לאולפן בגניגר. ההורים מגיעים לארץ ומצטרפים לגניגר.

על ההיכרות עם צבי מספרת ז'קלין: "יום אחד התארגנה קבוצה שהחלה להתאמן לקראת צעדת ארבעת הימים לירושלים. היינו הולכים לדלית אל כרמל ויורדים בוואדי יגור ברגל. לידי הלך בחור שקראו לו צבי והוא כל הזמן דירבן אותי. כל פעם שרציתי לשבת הוא אמר לי לקום וללכת. כל הזמן חשבתי שהוא בחור לא נחמד ואני לא אדבר איתו. בצעדה עצמה החלה החברות בינינו. פטפטנו בדרך והפכנו לזוג מהשמים. תמיד הגענו אחרונים ואחרי שנה התחתנו."
ז'קלין וצבי מתחתנים ב - 1968. באותה שנה נולדה סיגל ואחריה התאומים נמרוד ואלעד (1969).
ז'קלין עבדה במכבסה ושם מצאה את מקומה בעבודה ומבחינה חברתית. מחלת האסטמה לא הרפתה ממנה והיא זו שגרמה למותה.
נזכור אותה בהומור שלה, בחריצותה בעבודה ובמסירותה למשפחה.

עופרה בריל

ז'קלין נפטרה בדמי ימיה, ב-1988, והיא בת 45 שנים בלבד. השאירה אחריה את בעלה צבי וילדיה – סיגל, נמרוד ואלעד.

תבור יהושע

תבור רחל

תבור משה