|
ליפא וייס
בן חיים וחיה (לבית רוזנברג)
עלה לארץ: 1948
נישואים ראשונים: יהודית
נישואים שניים: פנינה
אב לאבנר (1950), ינאי (1956), גדעון (1965)
ליפא נולד בעיירה ז'דניובה (Zdenyova) למשפחה דתית, ששפת הדיבור בה הייתה יידיש. ליפא היה בן בכור להוריו, חיים (הירש) וייס וחיה לבית רוזנברג. במשפחתו היו שישה אחים ואחיות: איטה-לאה, עקיבא, הינדה, שרה-חנה, דב ומאיר.
בגיל שלוש הוא החל ללמוד ב"חדר" את אותיות האלף-בית, קריאה ותפילה. מאוחר יותר למד דפי גמרא, וזאת במקביל ללימודים בבית ספר יסודי צ'כי, בו למדו גם ילדי היהודים.
העיירה ז'דניובה שוכנת באזור קארפטורוס, סמוך לגבול עם פולין. באותם ימים האזור היה תחת שלטון צ'כוסלובקיה (היום האיזור שייך למדינת אוקראינה). העיירה ז'דניובה הייתה קטנה יחסית ואוכלוסייתה הורכבה בעיקר מאוקראינים. חיו בה גם שלוש עשרה משפחות יהודיות. העיר מונקאץ' הייתה עיר המחוז של אותו אזור, בה התגוררו מספר רב של יהודים ובה גם פעלה גימנסיה עברית. אביו של ליפא היה קצב במקצועו וגם סחר בעורות. בבעלות המשפחה היו אדמות לגידולי שדה ועצי פרי.
במארס 1938, במסגרת הסכם מינכן, האזור עבר לשליטת ההונגרים, בעלי בריתם של הגרמנים. עם כניסת ההונגרים לאזור הורע מאוד מצבם של היהודים. הגברים בגילאים 18 עד 45 גוייסו על ידי ההונגרים לעבודות ביצורים באזור, כדי לבלום פלישה אפשרית של כוחות רוסיים ופולניים, ממנה חששו. גם אביו של ליפא, חיים, גויס לעבודות אלה ונעדר מביתו לתקופה ארוכה. לאור זאת, ליפא בן הארבע-עשרה, נאלץ לעזוב את הלימודים ולצאת לעבוד בכריתת עצים ביערות על מנת לפרנס את משפחתו.
באפריל 1944, הייתה כל המשפחה מאוחדת וחגגה את חג הפסח. מיד לאחר סדר פסח הגיעו הגרמנים לאזור והחלו בגירוש כל היהודים מהעיירות שבסביבה. גם משפחתו של ליפא גורשה ונשלחה לגטו במוּנְקָאץ', לחלק הצפוני של העיר, בבית חרושת קאליש ללבנים. בחודש מאי 1944 חוסל הגטו. כל המשפחה, עם שאר היהודים שהיו בגטו, הועמסו על קרונות רכבת משא והובלו כבהמות למסע אימים בן ארבעה ימים לאושוויץ. באושוויץ הופרדו בני המשפחה בהליך הסלקציה של מנגלה, הידוע לשמצה, וליפא נותר לבדו. הוא הועבר לבירקנאו, שם עבר תהליך "קליטה ומיון" - תגלחת, מקלחת, בגדי אסיר, מסדרים ללא קץ ואוכל במשורה, עד כדי רעב.
לאחר שהייה באושוויץ-בירקנאו, הועבר ליפא, במסע עינויים ורעב של שלושה ימים ברכבות, למחנות של עבודות הכפייה והמוות באוסטריה – תחילה במַאוטהואזן, שם קיבל את מספר האסיר 68,864, לאחר מכן במלק (Melk) ולבסוף, בצעדת המוות שהגיע במסע רגלי לאבנזיה (Ebensee), שלרגלי הרי האלפים. במחנות אלה עבד כאסיר ועובד כפיה, בחציבת מנהרות בתנאי רעב קשים, השפלות ועינויים. מנהרות אלה יועדו לתעשיית הנשק וחיל האוויר הגרמני. ב-5 במאי, 1945, שוחרר על ידי צבא ההצלה האמריקאי במחנה המוות באבנזיה.
בתום המלחמה הוא חזר לביתו בז'דניובה והתברר לו שהוא שריד יחיד למשפחתו, שנספתה כולה בשואה. מז'דניובה הוא נסע לבודפשט ומשם לפראג, שם התקבצו ניצולים רבים. בפראג הוא החל ללמד את מקצוע הקצבות ולעבוד כשוליית קצב במשך כשנה, עד מארס 1946. לאחר מכן עזב את פראג לווינה, בשל האיום של השלטונות הרוסיים ששלטו בפראג ליישב את כל הניצולים והעקורים חזרה במקומות בהם נולדו.
בווינה התמקמו הניצולים הרבים, תחילה בבית החולים על שם רוטשילד, לאחר מכן התקבצו לקבוצות, שהוקמו בעזרת המוסדות היהודיים ופעילי עליה ב', כדי לבנות את עתידם.
בווינה הוא הכיר את יהודית, לבית אדלר, שאף היא הייתה ניצולת שואה, שחיפשה דרך לבניית חיים חדשים משלה. ליפא,יהודית וחבריהם הצטרפו לתנועת "השומר הצעיר" – לגרעין שאימץ לעצמו את השם "חביבה רייק", על שם הצנחנית היהודיה, ילידת סלובקיה, שיצאה בשליחות הצלה מהארץ לארץ מולדתה ונהרגה.
בשנת 1946 יצאה הקבוצה, שמנתה כחמישים חברים, מפראג לגרמניה, למחנה הכשרה, שם הקימו מְעֵין קיבוץ והתחילו להתכונן לקראת העלייה, כדי להקים קיבוץ חדש בארץ.
בשנים 1946 עד 1948 שהו על אדמת גרמניה והתמקמו בחווה חקלאית באשוייגה (Eschwege), שקודם לכן הייתה בסיס צבאי ושדה תעופה של חיל האוויר הגרמני, ובה הוכשרו לעבודה ולחיי קיבוץ. מאשוייגה עברו לעיר האנובר, לאזור שהיה תחת שליטה של הבריטים.
באפריל 1948 התקבל האישור לעלות לארץ. הקבוצה נסעה יחדיו למרסיי בצרפת, שם עלו על האוניה "פרובידנס" (Providence ) שהפליגה לשערי הארץ. ב-22 במאי 1948, מספר ימים לאחר הכרזת המדינה, עגנו בנמל חיפה. בתחילה הגיעו למחנה קליטת עולים ב"שער עלייה" בחיפה ומשם לבית עולים ברעננה. את הגברים של הקבוצה גייסו לצבא לתקופה קצרה והנשים נותרו ברעננה. מרעננה, עברו לקיבוץ כפר מסריק, כשלב ביניים לקראת הקמת קיבוץ חדש.
בעת שהותם בכפר מסריק, ב- 16 בספטמבר 1948, נישאו ליפא ויהודית בחיפה. בפברואר 1949 נעתרו חברי הגרעין לבקשת הנהגת "השומר הצעיר" לוותר על הרעיון להקים קיבוץ משלהם והסכימו להגיע כגרעין השלמה לקיבוץ עין השופט. ב-1950 התגייס ליפא בשנית לצבא ושרת במשך שנתיים בחיל התותחנים.
ליפא עבד ומילא תפקידים רבים ומגוונים בקיבוץ ובשליחות התנועה. עם בואו לעין השופט עבד תחילה כחצרן עם ללק פלבס. לאחר מכן, עם שובו מהצבא, בשנת 1952, הצטרף לעבודה ברפת ועבד עם צבי בן חורין ולייבוש קוצר, במשך כחמש שנים, ואף קיבל על עצמו את ניהול הרפת למשך שנתיים. אחר כך עבד כשנתיים ב"שפניה", דיר החזירים בקיבוץ. ב- 1959 עבד כשנתיים במפעל לנקניקים בהזורע, במקצועו כקצב, אולם נאלץ לעזוב עקב סגירת המפעל. בשנת 1963 עבר לעבוד בלול ובמדגרה, עם בלומה טרש, כשלוש שנים. בשנת 1966 החל לעבוד במברג, תחילה במחלקת המכבשים, אחר כך כמנהל היצור ובשיווק. בשנים 1978 – 1979 ריכז את האולפן. בסיום תפקידו זה חזר לעבוד במברג כמנהל השיווק, עד 1984.
בשנת 1984 יצא לפעילות ועבד בהוצאת הספרים של "ספרית פועלים" כמנהל מחלקת ההפצה, עד 1988. כשחזר לקיבוץ ב-1988 לקח על עצמו את ריכוז וניהול תחום הביטוחים בקיבוץ, במסגרת הנהלת החשבונות. בשנת 2004, בהגיעו לגיל שמונים, פרש מהעבודה ויצא לגמלאות.
חייו האישיים של ליפא היו גדושי אירועים ותמורות, גם לאחר השואה. ליפא ויהודית הקימו משפחה בעין השופט ונולדו שלושת בניהם: אבנר (1950), ינאי (1956) וגדעון (1965). בנובמבר 1983 הם נפרדו. במאי 1984 נשא לאישה את פנינה רוזנבלום (לבית מאס) והם חיו יחדיו עד פטירתה, בספטמבר 2000.
ליפא, השריד היחיד למשפחתו שנספתה בשואה, שבנה את חייו בארץ, חווה שני אסונות כבדים נוספים לאחר פטירתה של פנינה. בנובמבר2001 נהרגה נכדתו הבכורה, ענבל, בתם של אבנר ומריאן, בפעולת טרור, עת שנסעה באוטובוס ממקום לימודיה במכללת יזרעאל לסוף שבוע בביתה בזיכרון יעקב.
שנה וחצי אחר-כך, באפריל 2003, במוצאי יום השואה, נהרג בנו, ינאי, בפעולת טרור במועדון מייקס-פלייס בטיילת בתל אביב, בו ניגן בלהקת ג'אז אליה השתייך.
אסונות אלה ליוו אותו בשנים האחרונות והותירו בו משקע רב, אך לא שברו את רוחו האיתנה ורצונו להמשיך להיות שותף בחיי הקיבוץ ובחיי משפחתו, יחד עם ילדיו ונכדיו.
בכל שנות חייו היה ליפא מעורב ופעיל מאוד, לא רק בתחום הכלכלי והיצרני של הקיבוץ, אלא גם לקח חלק משמעותי בעשייה התרבותית והחברתית, ובעיצוב פניו של הקיבוץ. הוא היה פעיל בוועדות, כיהן כסדרן עבודה, היה מרכז ועדת תרבות (1966-1965) ועשה עוד תפקידים רבים אחרים. שנים רבות, כמעין מסורת, היה מנעים את אזני הבריות בתרועות, שברים ותקיעות בשופר, במסגרת טקסי ראש השנה, והפליא להקריא בהטעמה בקולו הצלול והעמוק, בטקסי הקיבוץ.
ליפא היה איש צמא דעת. אף שלמד ב"חֵדֵר" ובבית ספר יסודי בלבד, מאחר ונעוריו ושנות לימודיו נגדעו בשל מלחמת העולם השנייה והשואה, הוא תר כל חייו בהתמדה ובנחישות על מנת להשלים את הידע החסר בתחומים שונים, לרכוש דעת והשכלה, לא רק מתוך הבנת חשיבותה, אלא גם מתוך אהבת הדעת והלמידה. כמו כן היה שותף במפגשי עיון רבים בקיבוץ במסגרת "קהילה לומדת", חוג "יד ושם" שנערך במועצה האיזורית ובהרצאות השונות והרבות שהיו בקיבוץ. בשנה האחרונה לחייו השתתף בחוג יידיש ובחוג היהדות שקיים עוזי לושי, והעשיר את המפגשים והדיונים בידיעותיו.
בשנים האחרונות לחייו כושר ראייתו הלך ודעך והוא נאלץ להיות תלוי בעזרה. על אף שהלך ונעשה מוגבל יותר ויותר, אהבת הדעת שלו לא חדלה עד יומו האחרון.
סיפור חייו של ליפא מכיל בחובו את ההיסטוריה היהודית של זמננו – בן הגולה, ניצול שואה, שהפך לציוני, בנה את ביתו והקים משפחה בארץ ובקיבוץ, שילם את מחיר הדמים, כחלק מהחיים והתקומה בארץ ישראל, עם הרצחם של נכדתו ובנו בפיגועי טרור, ויחד עם זאת, כל אלה לא פגעו באמונתו כיהודי וציוני, שראה את חייו בארץ ובקיבוץ כמעשה הגשמה אישי ולאומי.
ליפא נפטר בשיבה טובה, באוקטובר 2014, כחודש וחצי לפני שמלאו לו תשעים.
הוא הותיר אחריו את בניו ומשפחותיהם – אבנר ומריאן, הנכדים – אביטל, דניאל ועמי ובני / בנות זוגם – אפי, גילי ורויטל, והנין – אלעד. משפחתו של ינאי ז"ל – אורנה אלמנתו והנכדים – בן ועומר. גידי ודורית והנכדים – איתמר, גלעד, יואב ואיתי.
|
