מלכה שילוני 

מלכה שילוני
בת לשרה ויוסף בלומנטל
עלתה ארצה-1939
נשואה לטוביה
אם למנחם-1942 ושרה- 1946 

דברי מנחם בהלוויה לאימו:
אימא מלכה נולדה בוורשה ב- 1914, להוריה - יוסף ושרה בלומנטל. במשפחה היו שבע בנות ואמא הייתה אחת לפני האחרונה.  האב היה שוחט ומוהל, האם הייתה תופרת בעלת ידי זהב, שעיקר זמנה הוקדש לגידול הבנות.
כאשר אימא מלכה הייתה בת שבע, עברה המשפחה מוורשה לוולוצלבק בעקבות הפרנסה. ליוסף האב הוצעה משרה בקהילה היהודית המקומית.
משיחות וסיפורים אין ספור, למדתי על בית חם, שומר מסורת, אדוק, ששררה בו אווירה טובה והתקיימו הרבה מפגשים משפחתיים עם האחיות הבוגרות - שרובן היו נשואות עם ילדים. בשל הפרשי הגילים בין האחיות, עיקר הקשר של אמא היה עם שָלוֹש האחיות היותר צעירות. 
...

מלכה שילוני
בת לשרה ויוסף בלומנטל
עלתה ארצה-1939
נשואה לטוביה
אם למנחם-1942 ושרה- 1946 

דברי מנחם בהלוויה לאימו:
אימא מלכה נולדה בוורשה ב- 1914, להוריה - יוסף ושרה בלומנטל. במשפחה היו שבע בנות ואמא הייתה אחת לפני האחרונה.  האב היה שוחט ומוהל, האם הייתה תופרת בעלת ידי זהב, שעיקר זמנה הוקדש לגידול הבנות.
כאשר אימא מלכה הייתה בת שבע, עברה המשפחה מוורשה לוולוצלבק בעקבות הפרנסה. ליוסף האב הוצעה משרה בקהילה היהודית המקומית.
משיחות וסיפורים אין ספור, למדתי על בית חם, שומר מסורת, אדוק, ששררה בו אווירה טובה והתקיימו הרבה מפגשים משפחתיים עם האחיות הבוגרות - שרובן היו נשואות עם ילדים. בשל הפרשי הגילים בין האחיות, עיקר הקשר של אמא היה עם שָלוֹש האחיות היותר צעירות. 
האב יוסף, למרות היותו יהודי חרד, לא התעלם מהקורה סביבו וידע לנתח נכון את הסכנות הקשורות באנטישמיות. כך, אף שלא עודד בפועל, לא גילה התנגדות שהבנות תלכנה לתנועת נוער "החלוץ", ובהמשך ל"שומר הצעיר".
בעצם, תקוות ההורים הייתה לעלות ארצה כולם ביחד. במציאות, החיים היו יותר מסובכים. פעם אחות אחת ילדה, פעם ילדה האחות השנייה. בפועל - חוסר הרצון להשאיר את מי מהאחיות מאחור הביא לכך שאמא מלכה הייתה היחידה שעלתה לארץ בשנת 1939, ובעצם נותרה הניצולה היחידה מכל המשפחה.
באלבומים ישנים משתקפות תמונות מתקופת הנעורים. מהתמונות ניבטות עיניים מבריקות של נערות ונערים, אִם על הטיילת לאורך נהר הוויסלה או על מגלשת שלג בחורף הפולני הקר. נערות בלבוש עור ופרוות, נערים במגפי עור וכובעי פרווה. בחלק לא קטן מהתמונות רואים נערים ונערות בחליפות הדורות עם סמל בוגרים על דש הבגד.
בגיל 17 אמא יצאה לחוות ההכשרה בקאליש, שם פגשה את אבא טוביה, ועוד קבוצת חברים, אשר בעתיד הגיעו לעין השופט. ביניהם אני מזהה את אהרון אפרת, צבי הוכמן, מנחם וקסלר, ליפק לבנה ושרנק'ה לוין.
בסיום ההכשרה, בשנת 1934, אבא וקבוצה של עוד 11 מחברי הקיבוץ, עולים באוניית המעפילים "וולוס1", שהייתה אניית המעפילים הראשונה של העלייה הבלתי לגאלית.
אמא - מפאת גילה הצעיר, נשארת בפולין, בבית הוריה, ועולה לארץ חמש שנים לאחר מכן ב-1939.
עם הגעתה לעין השופט היא עובדת כמבשלת במטבח של ג'וערה, ששם התקיימו קורסים של "ההגנה". בהמשך היא עוברת לעבוד ברפת, במחסן הבגדים, בבישול, מטפלת של קבוצת "אלומה", קניינית בגדים - ולבסוף תקופה ארוכה כתופרת וילונות - מקצוע בו המשיכה לעבוד עד שיבה טובה.
אמא ואבא מקימים משפחה ואנחנו באים לעולם – אני ב-1942 ושרה ב-1946.

לאורך השנים חייה של אימא לא היו לך קלים, בשל בעיות בריאות שונות.
ב- 1964, אבא נפטר ללא התראה. אמא נשארת רק איתנו, הילדים. עטופה מסביב בקבוצת חברות וחברים מסורים, היא בונה את עצמה מחדש ומשקיעה את כל כולה במשפחה - על כל מעגליה. משקיענית בעבודה, חרוצה, כשרונית, דייקנית ואכפתית. היא מתחילה לעסוק בבָּאטִיק, אֶמַייל ועוד.
אימא הייתה פתוחה בקשר עם אנשים, מעורבת, מתעניינת בנעשה בקיבוץ ובפוליטיקה.
עם הזמן נולדו הנכדים. שוב היא משקיעה את כולה, באחריות, חום ודאגה ומטפלת בהם.
במשך שלושה עשורים הייתה המשפחה מתכנסת בכל שבת, ואימא במיומנות של מבשלת ותיקה עשתה מטעמים.
ב- 1989 היא חוזרת לפולין, לביקור שורשים, עם עוד שני חברי ילדות. אימא, הניצולה היחידה ממשפחתה העניפה, התגברה על כל הפחדים, גייסה את כל הכוחות בניסיון לחזור לשם ולמצוא ולו סימן קטן שיזכיר לה את הבית.
בוורשה - הבית והרחוב אינם. בוולוצלבק, העיר שבה חייתה מגיל שבע, היא מצאה את הרחוב והבית. היא דפקה על הדלת שלא נפתחה. למחרת היא חזרה, מצויידת בשטרות ירוקים. לאט, בזהירות ובחשדנות נפתחה הדלת -  ובדלת עמדה אישה פולניה ושתי ילדות. אימא הסבירה שהיא יהודיה מישראל ומשפחתה גרה בבית הזה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא סיפרה שהיא נשארה לבד וכל מה שהיא רוצה זה כמה דקות להסתכל בתוך הבית. לאחר שהשטרות הירוקים החליפו ידיים, נפתחה הדלת ואיפשרו לה להיכנס לדירה.
בפנים, הכל כמעט כמו שהיה. כאן זז חלון, כאן נבנתה מַפְרֶדֶת, בדיוק היכן שעמדה מיטתה, ושם ישנה אחותה הצעירה.
הרהיטים נשארו כפי שהיו, ריהוט עץ כבד, מלא, מגולף. העיניים שלה משוטטות - כאן עמד שולחן ה"סדר", שם בשידה סבא החביא את האפיקומן. מעמד מצמרר. העיניים מנסות לחדור מבעד למגירות בניסיון למצוא משהו - צלחת, סכוּ"ם...
אני זוכר ששאלתי "מה הרגשת"? אמרה - "כעס נוראי". היא יצאה משם מבלי להגיד תודה, בהדרת כבוד, כשהיא מנסה להקרין את הבוז הגדול ביותר שהיא יכולה.

אמא - קשה לי מאוד להיפרד ממך. הזכרונות שלי מבית אבא-אמא משולבים אצלי עם נוף ילדות וחצר המשק הישנה. אני זוכר בילויים משפחתיים והרבה חום שהייתי מוקף בו. קשה לי היום לדבר, המלים מאבדות את הערך שלהן. הן קטנות עלייך.
את חסרה לי ולכולנו מאוד.
                                                                                                                                                         מנחם

מלכה נפטרה בשנת 2005 והיא שבעת ימים ומעשים, בת 90. השאירה אחריה את ילדיה - מנחם, שרה ומשפחותיהם.