מרדכי (מוטק) ארבל

נולד: דובנו, פולין
22.06.1912
ז' תמוז התרע"ב

נפטר: עין השופט
10.12.1989
י"ב כסלו התש"נ

מרדכי ארבל
בן מרים ושלמה-דוד ארביטמן
עלה ארצה-1933
נשוי לדינה
אב לאפרת-1944, חיים-1947 ויצחק-1952

מרדכי ארביטמן, מוטק, נולד ב- 1912 להוריו מרים ושלמה ארביטמן, בדובנא שבפולין, עיר קטנה שמאוכלסת ביהודים רבים. קהילה תוססת, ציונית ברובה, שאנשיה פעלו במגוון תחומים. מוטק גדל בבית חם ובמשפחה גדולה. אביו, שלמה ארביטמן, יהודי גאה, ציוני בכל רמ"ח אביו, נאבק יום יום מול קשיי פרנסה. אמו, בעלת בית למופת, ידעה לפלס ולנווט את המשפחה כך שתמיד תשרור אווירה נוחה ונעימה למרות הקשיים והמחסור. היה זה בית בו כמעט תמיד שרתה השמחה, אהבת המשפחה ומסירות רבה בין בניה. ערגתה של המשפחה במשך השנים התגשמה וכולם - ארבעה בנים, שתי בנות וההורים זכו לעלות ארצה כמה שנים לפני השואה ולהכות כאן שורש.

כותב חברו מילדות ועד יום מותו צבי גלצור : "נפגשתי עם מוטק לראשונה בקן "השומר הצעיר" בדובנא, קן מפואר, תוסס ומלא חיים. יחד נשבענו אמונים ככפירים, ענדנו את עניבת הצופים, והגשמנו את משאת לבנו - קבלת סמל הבוגרים. חווינו יחד את חוויות ימי הנעורים, חלמנו על עתידנו בתנועה ובארץ.
מוטק, היה בין הראשונים מקיבוצנו שעלו ארצה. כבר בנעוריו התבלט בתבונת כפיו. למד את מקצוע הנגרות (תופעה יוצאת דופן באותם ימים) והחל לעבוד בו באופן אינטנסיבי, לאחר עלייתו ארצה. בראשית דרכנו בקיבוץ, קינאנו בו לא פעם על תושייתו, כי האמנו בימים ההם שמקצוע מוסיף כבוד וגאווה לאדם.
ב-1933 הצטרף מוטק לראשוני הקיבוץ, "קבוצת בניר", והשתלב ברקמת חייהם.

מוטק לא הרבה להביע דעותיו בשיחת הקיבוץ, אבל אוזנו הייתה קשובה לכל המתרחש סביב. רישומי פועלו ניכרים בתחומים רבים, ובעיקר בתחומי היצירה והבנייה.
אני מעלעל בדפי הארכיון ומוצא קטעים המזכירים לי את פעילותו בחוג הצילום שיסד, בחצרנות בתי ילדים, בריכוז הנגרייה (שבגינה איבד כמה מאצבעותיו), בוועדת חברים, בוועדת תרבות, בסידור עבודה - ומעל לכל מסירותו בתחום הבנייה בביתנו והחותם שהטביע בו.
ישבתי עם מוטק מספר שנים בחדר עבודה משותף. לא פעם החלפנו מילים ודעות - אם לאחר שיחת קיבוץ או אירוע משקי/חברתי. קינאתי בו על השלווה שהפגין, על השקפותיו המתונות, על האופטימיות השופעת שלא ידעה גבולות, על אהבתו הכנה והבלתי מתפשרת לחיי הקיבוץ, על חוויותיו מכל אירוע ומכל שמחה. אינני זוכר חיצי ביקורת או מרירות כלשהי. תמיד ראה את מחצית הכוס המלאה ותמיד נהנה מכל הנעשה בתחומי החיים המגוונים שלנו.
לשיאי פעילותו הגיע כאמור, כאשר ריכז את ענף הבנייה וועדת תכנון - תפקידים שמילא במשך שנים באהבה ובמסירות גדולה. לא פעם נתקל בביקורת, אבל תמיד התגבר וחתר להגשים את חלומו עם חברים נוספים. מוטק שאף לכך שקיבוץ עין-השופט יהיה פינה מטופחת, נאה ושיהיה נעים לחיות בו. בעבודה זו רווה הרבה נחת.

מוטק זכה למתנה גדולה. כל בני משפחתו העניפה התגוררו בארץ. משפחה מופתית ומלוכדת. כל פגישה עם בני המשפחה התקיימה במועדים קבועים והביאה לו גאווה ושמחה רבה.
והנה, כרעם ביום בהיר, נפגע ממחלה ששינתה את אורח חייו באופן קיצוני. מוטק נלחם בעקשנות ובכל כוחותיו למען להמשיך את אורח חייו ככל האפשר - להשתתף בשיחת קיבוץ ובאירועים התרבותיים והחברתיים. למרות סיבלו לא התאונן, לא קבל, לא היה מר נפש. הוא סחב על גבו הכואב את עול הייסורים בשקט, מבלי להקשות ולהכביד. בכל הנתיב הקשה הזה, כמו בכל דרכם המשותפת צעדה עימו דינה, שידעה בשלווה להקל על חייו ולהפיח ביטחון ואמונה בכוחותיו.

מוטק ייזכר כאדם שאהב את החיים בכלל ואת חיינו הקיבוציים בפרט; הוא מיצה את היפה והטוב שחבוי בקיבוץ, וראה גם בימים קודרים אלה שמים בהירים.
מוטק היה זמר מעולה ושירת הסולו שלו "מה נשתנה" בפסח הייתה תמיד אחד משיאי הסדר.
לפני מספר ימים ישבתי לידך בארוחת צהריים. הפעם שלא כדרכך, שתקת. לא שאלת מאומה. בעיניך הבוהות, המביעות צער ודאגה, התבוננת בי.
אתמול, טרם הפציע השחר נפוצה הידיעה המרה שלא אראה אותך כבר לעולם. ישיבתנו יחד באותו יום הייתה איפוא פגישתנו האחרונה.
מוטק היה גאה מאוד במשפחתו הקרובה. הוא קרן מאושר ומאהבה. בני משפחתו - דינה הרעייה האוהבת, אפרת ויואב, חיים והלן, איציק וחגית והנכדים - השיבו לו ביד נדיבה, כבוד והערכה.
יהי זכרו ברוך.
צבי גלצור

מוטק נפטר ב- 1989 והוא בן 77. השאיר אחריו את דינה אשתו וילדיו אפרת, חיים, יצחק ומשפחותיהן.

ארבל חיים

ארבל דינה

ארבל גיא