משה מחרוק בן לאה ודוד עלה ארצה- 1936 נשוי לז'ניה אב לדודו 1956
משה נולד ב- 1911 בעיירה דובנא בפלך ווהלין בפולין להוריו דוד ולאה. הוא היה בן למשפחה ציונית שורשית ענפה. אביו דוד היה מורה לעברית, אחיו היה מנהל גימנסיה. חלק מבני המשפחה עלו לארץ. כותב עליו חברו ובן עירו צבי גלצור: "משה סיים את חוק לימודיו בגימנסיה כתלמיד מצטיין. הוא לא השקיע מאמץ רב בלימודים והתגלה כחריף מוח ובעל זיכרון פנומנלי. הוא הרשים בבקיאותו ובידיעותיו הרבות את מוריו וחבריו. בגיל צעיר הצטרף לקן "השומר הצעיר", ויחד עם שאר ה"דובנאים" בקיבוצנו (צבי וציפורה גלצור, ריבה זכאי, דוציה מן, מרדכי ארבל ורחל תבור) עבר את חוויית הנעורים בקן דובנו השוקק חיים ותוסס, בטיולים ובמושבות קיץ. ...
|
משה מחרוק בן לאה ודוד עלה ארצה- 1936 נשוי לז'ניה אב לדודו 1956
משה נולד ב- 1911 בעיירה דובנא בפלך ווהלין בפולין להוריו דוד ולאה. הוא היה בן למשפחה ציונית שורשית ענפה. אביו דוד היה מורה לעברית, אחיו היה מנהל גימנסיה. חלק מבני המשפחה עלו לארץ. כותב עליו חברו ובן עירו צבי גלצור: "משה סיים את חוק לימודיו בגימנסיה כתלמיד מצטיין. הוא לא השקיע מאמץ רב בלימודים והתגלה כחריף מוח ובעל זיכרון פנומנלי. הוא הרשים בבקיאותו ובידיעותיו הרבות את מוריו וחבריו. בגיל צעיר הצטרף לקן "השומר הצעיר", ויחד עם שאר ה"דובנאים" בקיבוצנו (צבי וציפורה גלצור, ריבה זכאי, דוציה מן, מרדכי ארבל ורחל תבור) עבר את חוויית הנעורים בקן דובנו השוקק חיים ותוסס, בטיולים ובמושבות קיץ. הנערים התבגרו יחד וידעו שפניהם מוּעדוֹת לעליה לארץ. קבוצת הדובנאים היוותה את אחת מחוליות החוזק של קיבוץ "בניר" שבגולה. הדים על הפעילות התנועתית והאינטלקטואלית של השומרים בדובנו הגיעו אף למרחבי התנועה, והקבוצה שנועדה לקיבוצנו נחשבה לאחת המעולות הודות למטענה התרבותי, ההשכלתי והערכים השומריים שהביאה עימה.
משה בלט בקבוצה השומרית כצעיר בעל הומור יהודי חריף שינק מביתו ולא קיבל מאום מדיוני התנועה כמובן מאליו. הוא ידע לקרוא בין השיטין ולנתח את הכתוב בְּעַיִן ביקורתית, במעט אירוניה ובמידה של ספקנות. הוא בָּרַר לעצמו היטב את המוץ מן התבן, לפי דרכו ואמונתו וסיפק את צרכיו הרוחניים. כך התגבש כאדם.
מיום עלייתו לארץ (1936) וראשית דרכו בקיבוצנו היה איש עבודה ועמל כפיים. בתחילה עבד בלול, ולאחר מכן במשך שנים רבות, כנהג במפעל התובלה של הקיבוץ. משה היה משכים קום לעבודה מפרכת מדי יום, גומע מרחקים גדולים ותורם ללא לאות את חלקו בגאווה לענף שהיה אחד המרכזיים במשק. מיום בואו ארצה היה חבר ההגנה. עם פרוץ מלחמת השחרור גויס לחטיבת גולני ונתמנה למחסנאי גדודי. הוא עבר קורס מ"כים בג'וערה והיה בין אלה שחשו לעזרת טירת-צבי בזמן המצור. במשך למעלה משנה שירת בחטיבה, ואף זכה להיות בין הראשונים שנכנס עם החטיבה לאילת עם כיבושה (1949).
החיים לא האירו פנים למשה והוא ידע הרבה צער וסבל. במשך השנים הסתגר בדירתו. כל אלה שלא עברו עם משה את הדרך הארוכה, לא ידעו שבאישיותו חבויה נשמה עדינה, טובה ואוהבת. קשיי חייו פיתחו אצלו מרירות וביקורת עוקצנית על כל הסובב אותו. עם זאת, היה ער לכל הנעשה אצלנו. הוא היה גאה בהישגיו של הקיבוץ ושותף לקשיים. תגובתו הקשה והנרגזת, לעיתים, לא יכלה להסתיר מאלה שהכירוהו, שמתחת למעטה הזועם מסתתרים רגישות, טוב-לב ונכונות לעזור לזולת."
משה נישא לז'ניה, (1945), ויחד עימה אימצו לבֵּן את דודו, (1956), לו הקדישו את מיטב אהבתם וכוחם. פטירתה של ז'ניה ב- 1972 הכאיבה למשפחה מאד. משה המשיך לטפח ולדאוג ככל יכולתו לדודו בנו עד לימיו האחרונים. בשנים האחרונות לחייו עבד משה ב"מילובר", המכון המרכזי לתערובת במפרץ. כאן הוא התגלה בכל מסירותו ורוחו הטובה. כותבת עליו שולה, בת אחיו ניסן: "אתה שייך לזיכרון ראשון של ילדותי משלהי מלחמת השחרור... כי הרי משה, גדלת בבית הנכון, נפגשת עם האנשים הנכונים, נלחמת במלחמת השחרור בצד הנכון, לקחת חלק בבניית הפרק הנאצל ביותר של תקומת הארץ והעם, ובכל זאת משהו פנימי, מהותי, אמיתי השתבש והשאיר אותך חריג וכואב. מוישה, אני יודעת שלו אוזניך היו כרויות עתה, היית מבקש ממני להפסיק ולא לומר יותר. דווקא אתה, שכל-כך היית חזק במילים הנכונות והמדויקות, לא נטית ולא נתת אף פעם לשוחח עימך שיחה של ממש עם משפטים שלמים, שייגעו ולו במשהו באותם חורים שחורים וקודרים שליוו את חייך. אידיאולוג גדול ודאי לא היית, אך בכל ויכוח שהתנהל – והייתה בו משום ביקורת על אורח החיים בקיבוץ, על מופת ההגשמה של בניו וחבריו – היית קופץ כנשוך נחש ולא נתת לפגוע. שמרת מכל משמר ולא נתת שמישהו מאיתנו ירה חיצים לעברה."...
משה נפטר ב- 1986 והוא בן 75. השאיר אחריו את בנו דודו ומשפחתו ואת אחיו ניסן ומשפחתו.
|