משה שוק

משה שוק
בן יעקב וציפורה
עלה לארץ - 1949
נשוי לשושה
אב לאמנון (1951), ניר (1959), יריב (1963) 

משה נולד בדצמבר 1933 בעיירה קְרָאסְנִיסְטָאב, בפולין, במחוז לובלין. בעיירה חיו 25,000 תושבים, מתוכם 5000 יהודים. אביו של משה – יעקב, התאלמן מאשתו הראשונה ונשאר עם שישה יתומים – צִבְיָה, מנחם, יצחק (איצ'ה), רחל (רוחצ'ה), מיכאל ואורי. הוא נישא לאימו של משה – ציפורה, ילידת העיר וורשה, שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות. ליעקב וציפורה שוק נולדו שלושה ילדים: חביבה - האחות הבכורה, משה ואחיו הצעיר - צבי.
...

משה שוק
בן יעקב וציפורה
עלה לארץ - 1949
נשוי לשושה
אב לאמנון (1951), ניר (1959), יריב (1963) 

משה נולד בדצמבר 1933 בעיירה קְרָאסְנִיסְטָאב, בפולין, במחוז לובלין. בעיירה חיו 25,000 תושבים, מתוכם 5000 יהודים. אביו של משה – יעקב, התאלמן מאשתו הראשונה ונשאר עם שישה יתומים – צִבְיָה, מנחם, יצחק (איצ'ה), רחל (רוחצ'ה), מיכאל ואורי. הוא נישא לאימו של משה – ציפורה, ילידת העיר וורשה, שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות. ליעקב וציפורה שוק נולדו שלושה ילדים: חביבה - האחות הבכורה, משה ואחיו הצעיר - צבי.
הוריו של משה קיימו אורח חיים יהודי מסורתי – ביקור בבית הכנסת בימי שבת וחגים ושמירה על כשרות. פרנסת המשפחה הייתה על האב ובניו הגדולים, מאישתו הראשונה. לאביו של משה, תַפָּר נעלים במקצועו היה בית מלאכה לתַפָּרוּת נעלים. בנוסף היו לו עוד עסקים מהם התפרנס. המשפחה חייה ברווחה יחסית עד שאביו הפסיד את כספו בעסקה כושלת וחזר לבית המלאכה לנעלים. בשנים שלפני המלחמה התוודע האב לציונות והיה אומר לבנו: "עדיף להיות מטאטא רחובות בארץ ישראל מאשר סוחר אמיד בגלות".
משה החל ללמוד ב"חֵדֶר" בגיל שלוש וחצי. בספטמבר 1939 התחילה מלחמת העולם השנייה והצבא הגרמני כבש את האיזור.
ב – 1941, עם פתיחת המלחמה בין רוסיה לגרמניה המצב נעשה קשה והמשפחה התחילה בנדודים לתוך ברית המועצות. בתחילה הם הגיעו לעיר וולדמיר (וולדימר וולנסק). האחות הבכורה – צִבְיָה, שהייתה כבר נשואה ואם לתינוקת, החליטה לחזור עם משפחתה לקראסניסטאב וגורלם להשמדה נחרץ, כמו רוב יהודי פולין.
מהעיר וולדמיר המשפחה נשלחה למחנה באוראל, באיזור סברדלובסק, שם הם שהו כשנה. משם הם נדדו לעיר בוכרה שבאוזבקיסטן, שם הם חיו משנת 1942 עד סיום המלחמה ב-1945. תנאי החיים בשנים אלו היו קשים – מזון דל ובהקצבה, אנטישמיות ופרנסה בדוחק. משה, שהיה בשנות בית הספר, למד בבית ספר שהוקם לילדי הפליטים הפולנים, שברחו לרוסיה מפני הגרמנים. 
בסיום המלחמה המשפחה חזרה לפולין, לאיזור שלזיה תחתית. משה, בן השלוש-עשרה, וצבי, אחיו הצעיר, הצטרפו לבית ילדים של "השומר הצעיר" בלודוויקובו, מאותם בתי ילדים שהוקמו על ידי התנועות הציוניות כדי לדאוג לילדים יתומים ממשפחתם, ולילדים שהוריהם לא יכלו לדאוג להם בגלל המצב שלאחר המלחמה. במסגרת בית הילדים הם עברו לגרמניה, למחנה לינדנפלז. כך עברו שלוש שנים עד לעלייה לארץ. בשנים אלה למד משה לדבר ולשיר בעברית, להכיר ולשמוע סיפורים על ארץ ישראל ולחיות חיי נעורים מלאי תוכן ועניין. ההורים של משה היו במחנה עקורים בוואצלאר (גרמניה) והיו מגיעים לבקר את בניהם.

משה עלה לארץ באפריל 1949 והוא בן שש-עשרה. כמוהו עלו גם כל אחיו, למעט צִבְיָה, שניספתה בשואה עם משפחתה, והאח אורי שהגיע לדנמרק. הוא הגיע לחברת הנוער "החושלים" בקיבוץ המעפיל, שם היה גם צבי, אחיו. בהמעפיל הוא הכיר את שושה, ילידת צ'כיה, שעברה את המלחמה בגטו טרזינשטאט והם הופכים לזוג. אמנון, בנם הבכור, נולד ב-1951. הם נישאו בקיבוץ המעפיל. ב-1952 הם עברו עם חבריהם מהמעפיל לעין השופט, הצטרפו לחברת הנוער "התחיה", ויצרו את גרעין "אלגביש", הבונה את חייו בעין השופט. משה התגייס לצבא ב-1952, שירת כחייל חי"ר והשתחרר ב-1955.
עם שובו מהצבא הוא התחיל לעבוד במטע ועבד בו 13 שנים, כולל שנים בהם ריכז את הענף. כחבר צעיר היה מעורב גם בעשייה החברתית וריכז את פעילות החטיבה הצעירה בקיבוץ.
ב-1968 הוא הצטרף למפעל המשנקים, שהוקם שנה קודם, ושימש כמנהל ייצור של המפעל בשנותיו הראשונות. בשנים 1978-1976 הוא מונה למנהל המפעל וזכה לקדם אותו כמפעל מרכזי בקיבוץ.
הוריו של משה עלו לארץ בעקבות ילדיהם והגיעו למעברת רחובות, משם הם עברו לראשון לציון, שם הם התפרנסו מחנות מכולת. אחר כך הם עברו לנתניה, העיר בה גרה בתם חביבה, ושם הם קבורים – האב יעקב נפטר בשנת 1962, האם ציפורה נפטרה בשנת 1974. 
משה ושושה מרחיבים את משפחתם עם הולדת ניר (1959) ויריב (1963).
בסיום תקופת הניהול של מפעל המשנקים, משה נכנס לעבוד בחדר האוכל, בו הוא רואה את לב ליבו של הקיבוץ ומקום שחשוב לטפחו.
בשנים 1983-1980 הוא יצא ללמוד בסמינר אפעל, בקורס הדו שנתי למדעי הרוח והחברה. בשובו הוא ריכז את התרבות בקיבוץ עד 1985. בסיום ריכוז התרבות הוא חזר לעבודה במפעל המשנקים כמנהל מחסן חומרי הגלם.
את העבודה בקיבוץ הוא משלב עם תקופות של יציאה לפעילות במפ"ם לקראת בחירות (1988-1984).
עשייה נוספת של משה הייתה מעורבותו בארגון מפגשים אֲזוריים של "קהילה לומדת" - מפגשים המתכנסים לאורך שנים לשמיעת הרצאות עיוניות בנושאים מגוונים.
כאיש עשייה הוא היה מעורב גם בצוות ההיגוי של אתר ההנצחה למשפחות חברי הקיבוץ שנספו בשואה, שנחנך בשנת 1988.
בין השנים 1995-1990 הוא נרתם לקליטת העלייה הרוסית הגדולה, שמגיעה לישראל באותן שנים - הוא לוקח חלק מרכזי בפרויקט "בית ראשון במולדת", בו הקיבוצים נרתמים לקליטה הראשונית של העלייה הרוסית בביתם הקיבוצי. במסגרת הזו הוא נוסע לתקופות קצובות כשליח עלייה לרוסיה ועושה את עבודתו במסירות רבה. שושה ומשה מאמצים עולים רבים מאנשי "בית ראשון במולדת" ופותחים בפניהם את ביתם.
שנים רבות לפני העלייה הרוסית שושה ומשה לקחו על עצמם את הקשר עם אנשי המקויה – קבוצה יפנית המאמינה בקשר עם היהדות ועם ירושלים. החל משנת 1968 הם דואגים לאנשי המקויה שבאו ללמוד באולפן עין השופט, והופכים לכתובת עבורם בקיבוץ. כאות הוקרה למסירותם הם מוזמנים לביקור ביפן, כאורחי הכבוד של הקבוצה (1988).
בשנת 2004 חלה משה במחלת כליות ונזקק להשתלת כליה בתורכיה. המשפחה והקיבוץ נרתמו למבצע ומשה זכה לחזור לשגרה בריאה לעוד שנים מספר.
משה היה איש מעורב מאוד בחיי הקיבוץ ובחיי הארץ. הוא הביע את דעתו בעלוני הקיבוץ ובעיתונות הקיבוצית בתחומים רבים השייכים לקיבוץ ולמדינה. רשימותיו כתובות מתוך איכפתיות ומבט בהיר וממקד ללב הבעיות.
שותפותו הפעילה בחיי הקיבוץ, עשייתו בַּתחומים המגוּוָנים והדעות שהוא השמיע היו בעלי תרומה חשובה וכך הוא ייזכר בתולדות עין השופט.

משה נפטר בדצמבר 2014 והוא בן 81 שנים. השאיר אחריו את אשתו – שושה, בניו – אמנון ומשפחתו, ניר ומשפחתו, יריב, ארבעה נכדים וחמישה נינים.