רחל (רוחקה) אבינרי

נולדה:פולווישקי, ליטא, פולין
27.04.1912
י' אייר התרע"ב

נפטרה: עין השופט
25.11.1995
ב' כסלו התשנ"ו

רחל אבינרי
בת מרים וגרשון לוין
עלתה לארץ-1934
נשואה למשה
אם לעדה-1942, יצחק ז"ל-1947 וצביה-1955

רוחקה נולדה ב-1912 בפולווישקי שבליטא להוריה מרים וגרשון לוין. במשפחה היו תשעה ילדים ורוחקה הייתה בת הזקונים. בגיל שנתיים היא חלתה בשיתוק ילדים. אביה נפטר והמשפחה שהייתה אמידה, ירדה מנכסיה. רוחקה למדה בבית-הספר "תרבות" בעיר הולדתה. בגיל 12-11 היא הצטרפה לתנועת "השומר-הצעיר". ב-1925 היגרה המשפחה למונטריאול שבקנדה. קצת לפני ההגירה לקנדה נפטרה אימה. במונטריאול היא המשיכה את חברותה ב"שומר-הצעיר" ויצאה לחוות הכשרה בארה"ב.
ב-1934 עלתה רוחקה לארץ והגיעה לקיבוץ בחדרה. את משה, בעלה לעתיד, הכירה ב-1940. ב-1942 נולדה עדה, בתם הבכורה. ב-1947 נולד בנם יצחק. בהיותו בן חמש הוא נדרס למוות ומכה קשה ניחתה על המשפחה. ב-1955 הם אימצו את צביה, כתינוקת בת ארבעה ימים. משה נפטר ב-1989.

בדברים שכתבה לזכרה חברתה פסי בלומשטיין היא מתארת את חייה: "כמו צוק סלע איתן, קמאי, העומד בפני זרמים אדירים וגלים מתנפצים בזעף ומאיימים לשטוף ולהרוס ולנפץ הכול בדרכם, כך עמדה רוחק'ה מול החיים האכזריים ויכלה להם.
תמיד לוחמת אמיצה, חזקה, מאמינה, ערה לחולשות אנוש ומוכנה לסלוח, והעיקר – אוהבת אדם.
רוחק'ה ניחנה בחוש הומור עממי, יהודי בסיסי. ידעה לגחך גם על הקרובים לה ועל עצמה. פולקלור עסיסי ששורשיו נטועים עמוק בקרקע ממנה צמחה - כפר בליטא, שהתהלכו בו אין ספור דמויות ססגוניות של "עמך" שאיתם הזדהתה.

משחר ילדותה ידעה סבל. שיתוק ילדים, נכות, מלחמה, עוני, רעב ויתמות. כבת זקונים למשפחה מרובת ילדים שנותרו ללא בית, ללא אב מפרנס וללא מקורות פרנסה, אבל עם אימה בת הכפר, בעלת תושייה ואהבה גדולה לילדיה. אם גדולה מהחיים שידעה להעניק בית חם לבני המשפחה.
לאחר שאימה של רוחק'ה נפטרה גידלו אותה אחיותיה והיא זכתה לטיפול ודאגה.
אימה הצליחה לעצב ילדה עצמאית, לוחמת על מקומה בחיים בנחישות ואינה מוותרת בקלות על זכויותיה.
כל מה שאנשים מקבלים כמובן מאליו, רוחק'ה נאלצה להילחם עליו – ולחמה ללא פשרות על זכויותיה - הזכות לטייל עם הקן למרחקים ארוכים, לצאת להכשרה, לעבוד בסנדלרות, להשתלם במשק הפועלות, לבשל ולאפות עוגות בהכשרה ולסרוג סוודרים לילדיה למרות שראייתה הלכה ונחלשה.

פגשתי אותה לראשונה במסיבת חנוכה בבית-הספר, שבו לימדו אבי ואחותה. שתינו מהגרות מליטא לקנדה. מאז חיינו שזורים יחד. רוחק'ה מצאה את קן "השומר הצעיר" וסחבה אותי אחריה. תמיד היוזמת. לעתים ניסיתי להתחמק, אבל היא לא ויתרה. למדנו יחד בבית-ספר עברי בערב והלכנו מרחקים בקור ובשלג כדי לחסוך כסף. היינו יחד בהכשרה ועלינו יחד לארץ ולקיבוץ.

כדי לכתוב על רוחק'ה, למצות את דמותה, גדלות נפשה ואיכות חייה – נחוץ סופר, והספר, בטוחני, יהיה גדול ומעניין.
כל מי שניסיון חייו מכיל בתוכו טרגדיות כפי שעברה רוחק'ה, בוודאי היה נשבר. כל אחת מהן עלולה להשאיר חותם קשה: דיכאון, שנאה, התחשבנות, נקמה, מרירות ותחושת קיפוח.
אצל רוחק'ה הכול כמו נמחק. בחיי היום-יום לא ידעה לנהל חשבונות, לא העמיסה על הזולת את סבלה, ותמיד דנה לכף זכות.
רוחק'ה ידעה לסלוח גם לאלה שפגעו בה קשות. אמנית בקשירת יחסים עם כל מי שנקלע בדרכה. שימשה ככותל המערבי לאובדי דרך ולמכאוביהם של אחרים. עד יום מותה עלו אליה לרגל תלמידים וידידים שאהבוה והיא עזרה להם בשעות משבר.
איפה ישנן עוד נשים כמו האישה הזו, אשר הייתה לנחמה ולסעד לכל-כך הרבה אנשים?!"

פסי בלומשטיין

רוחקה נפטרה בשנת 1995 והיא בת 83. השאירה אחריה את בנותיה - עדה וצביה ומשפחותיהן.

אבינרי משה

אבינרי יצחק