שרה חסון

שרה חסון
בת נאדרה-מאירה ושלום סיבהי
עלתה ארצה 1929
נשואה לעמנואל
אם למשה-1949, מזל-1950, אביאלה-1957 ועמרי-1962

דברים בהלוויה:
שרה נולדה ב-1927 בכפר חולאן שבתימן. אביה, שלום סיבהי, רב מבריק ועילוי. אימה, נאדרה-מאירה, אישה מלאת חיים, שמוצאת פתרון לכל בעיה, נפטרה חודש לפני שרה בגיל 101. בשנת 1929 עלתה המשפחה לישראל והגיעה לראשון-לציון.
על מעט מן הימים בראשון לציון סיפרה שרה לא מכבר לדב ורדי: "גרנו כמה שנים בצריף משותף שכלל עשרה חדרים מחוברים יחדיו ובכל חדר משפחה אחרת. מאוחר יותר קנה אבא חלקת אדמה, עיבד אותה, זרע וקצר חיטה. אימא הייתה טוחנת באבני הריחיים. בכסף שהרוויחו הצליחו לבנות צריף ואחרי כמה שנים הגיעו לבית משלהם. אבא קנה מכולת קטנה והחל לפרנס את המשפחה. כל השנים ביתנו לא היה משופע בכסף. תמיד חיינו מן היד אל הפה. אבל השלמנו עם המצב מבלי להתמרמר".
ועוד סיפרה שרה על קשייו של אביה
...

שרה חסון
בת נאדרה-מאירה ושלום סיבהי
עלתה ארצה 1929
נשואה לעמנואל
אם למשה-1949, מזל-1950, אביאלה-1957 ועמרי-1962

דברים בהלוויה:
שרה נולדה ב-1927 בכפר חולאן שבתימן. אביה, שלום סיבהי, רב מבריק ועילוי. אימה, נאדרה-מאירה, אישה מלאת חיים, שמוצאת פתרון לכל בעיה, נפטרה חודש לפני שרה בגיל 101. בשנת 1929 עלתה המשפחה לישראל והגיעה לראשון-לציון.
על מעט מן הימים בראשון לציון סיפרה שרה לא מכבר לדב ורדי: "גרנו כמה שנים בצריף משותף שכלל עשרה חדרים מחוברים יחדיו ובכל חדר משפחה אחרת. מאוחר יותר קנה אבא חלקת אדמה, עיבד אותה, זרע וקצר חיטה. אימא הייתה טוחנת באבני הריחיים. בכסף שהרוויחו הצליחו לבנות צריף ואחרי כמה שנים הגיעו לבית משלהם. אבא קנה מכולת קטנה והחל לפרנס את המשפחה. כל השנים ביתנו לא היה משופע בכסף. תמיד חיינו מן היד אל הפה. אבל השלמנו עם המצב מבלי להתמרמר".
ועוד סיפרה שרה על קשייו של אביה: "היו קשיים, היו לו מריבות עם אנשי דת. אבא היה איש הגון, רחמן בן רחמן שלא יכול היה לסבול שעושים עוול למישהו. כשאחד מקיבוצי 'השומר הצעיר' התמקם בראשון, החל אבא לקנות אצלו לחם. הרבנים כעסו עליו: 'איך אתה קונה אצלם לחם? השומר הצעיר שלא מפריסים חלה ולא שומרים שבת?' אבא התעקש, היה בוצע חתיכת לחם, שורף אותה ואומר ברכה. כששאלתי אותו – למה הוא עושה זאת? השיב לי: 'נכון שהם קיבוץ של השומר הצעיר והם לא דתיים כמונו, אבל גם הם צריכים לחיות וצריך לעזור להם".

שרה גדלה והתבגרה בראשון-לציון, התגייסה להגנה ואביה העלים עין. במשפחתה היו שבע אחיות ואח. שרה, לפי דברי אחותה ציפורה, הייתה ה"לפיד" במשפחה, הדמות הדומיננטית.
מגיל 14 ניהלה שרה את חנות המכולת של המשפחה. בגיל 17 (1944) כבר ניהלה את מטבח הפועלים בראשון-לציון. בבית-ספר למדה רק שלוש שנים, אך כל חייה למדה בעצמה והשתלמה.

את מנו הכירה בעת שעבדה בבית החולים בכפר-סבא ונישאה לו בגיל 19. מאז הם יחד בכול, בנו משפחה לתפארת וילדו את ילדיהם- משה (1949), מזל (1950), אביאלה (1957) ועומרי (1962).
שרה שילבה את החכמה, טוב הלב וההומור המיוחד של אביה, עם הדינמיות והתושייה של אימה.
לעין-השופט הגיעו שרה ומנו ב-1960 בעקבות אחותה ציפורה ויצחק בעלה. מאז היא חלק כל-כך בסיסי ושורשי מביתנו שלא ניתן לתאר את עין-השופט בלעדיה. כשהיו מקניטים אותנו על שלא קלטנו מעדות המזרח ו מישראל השנייה, היינו משיבים: "לנו יש את שרה חסון", וזו האמת. שרה הייתה תמיד כל-כך גזעית ואותנטית. כאשר הופיעה בשיחת קיבוץ ודיברה מן הלב, תיבלה את דבריה במשפטים מן המקורות וכולה נשמה יהודית – ידעת שאין צורך להוסיף דבר והעניין יסודר, כי שרה רוצה בו, וכששרה רוצה – אין כוח שיעמוד בפני קסמיה.

כשקלטנו את "ההכשרה הצעירה" הראשונה בקיבוץ הארצי ב-1977 התגייסה שרה לחנך את הקבוצה. יחד נרתמנו לעזור לנערים בני ה-16, ימים כלילות. רצינו לתת להם חום ואהבה, לנסות ולהביאם אל הצבא ולאחר מכן אל החיים.
מדובר בילדים שחוו מציאות קשה וידעו הרבה כאב וסבל. כעת ראינו מקרוב מה שידענו מכבר – את לבה החם של שרה שאין לו גבולות – לא של אנשים ולא של מרחקים כאשר צריך לחלץ ילד מאימת המשטרה, מאימת המצוקה ולהביאו אל חוף מבטחים. אותם נערים, ששניים מהם, סמדר וחנן, כאן עימנו, ואחרים בכל רחבי הארץ יודעים, ששרה הושיטה להם לראשונה יד עוזרת והראתה להם דרך.
כך נהגה גם בעבודותיה האחרות במטבח, בחדר האוכל בוועדות שכיהנה בהן, בהכנה לשמחות, ובעת עצב ומצוקה. תמיד ידענו שיהיה מי שיושיט יד ויעזור.
ומעל לכל שרה במשפחה, עם ילדיה, נכדיה, עם המשפחה הרחבה, עם מנו שלה. נהרות של אהבה ותשומת לב – לשלוט בחיים ולכוונם עד כלות.
לפני חודש פגשתי את שרה שטיילה עם נכדתה והיא סיפרה לי על מות אימה בגיל 101. היא אמרה: "גם שרק הראש נשאר לפעול אצלה, היא כל-כך חסרה לי וזה קשה".
לנו, למשפחה האהובה שלך, ולכל משפחת הקיבוץ שהיית כל-כך חלק ממנה, לנו קשה ועצוב לומר: "שרה הייתה".

איך ניפרד משרה, איך ניפרד מאש להבה, מסערה שאינה נחה לרגע, מאימא של כולם. איך ניפרד משרה של עמנואל, זוג שהם אחד ואוהבים עד אין קץ.
אם אוהבת לילדיה, כל-כך אוהבת, מחבקת-מלווה, אולי יותר מדי שרה, אולי יותר מדי.
ואולי זה מה שהכריע אותך, האהבה עד אין קץ, האהבה שלנו אותך שלא ניצחה.
כשעבדתי איתך ב"הכשרה הצעירה" היינו מתבדחים והיית אומרת: "כשאמות אתה תספיד אותי". עניתי לך שלא יהיה מי שיספיד אותך, כי את הרי תחיי אחרי כולנו.
מי יכול היה לתאר שתמותי כל-כך צעירה.
איך ניפרד ממך שרה שלנו, אהובה. איך ניפרד אִם לא בחיוך העולה מתוך העצב והכאב. בחיוך שלך, באופטימיות שגוברת על כל קושי וכאב, בזיכרון התמידי של דמותך החיה, התוססת, הקיימת כל-כך. היי שלום, שרה.

                                                                                                                      יגאל וילפנד

שרה נפטרה ב-1992 והיא בת 65. השאירה אחריה את בעלה עמנואל, ילדיה- מזל, משה, אביאלה ועומרי ומשפחותיהם ומשפחות אחיה ואחיותיה.