ג'ני (שחורה) ברקוביץ

שחורה ברקוביץ'
בת רחל ולוי
עלתה ארצה-1936

שחורה נולדה ב-1912 בעיר המילטון אשר במחוז אונטאריו, קנדה להוריה רחל ולוי ברקוביץ'. אביה – מוצאו מסרביה, האם – מוצאה מרומניה. היו לה ארבע אחיות.
שחורה נשארה קשורה מאוד למשפחתה במשך כל שנות חייה בארץ, ולא אחת הוזמנה לבקר אצלם, והם הירבו לבקר אצלה.
עד גיל 17-16 הייתה שפת דיבורה אידיש, לפי בקשת האב. האם התגעגעה לחברותיה שעלו לארץ-ישראל בעוד היא עשתה את דרכה לקנדה הרחוקה.
שחורה סיפרה שיום אחד אמרה לה אימה: "מה היה לי, לו נסעתי לארץ-ישראל עם בנות העיירה שלי", ואני השבתי לה: "אז יכולתי להיוולד בארץ-ישראל!"
עם תום לימודיה בבית-ספר התיכון עברה ג'ני (שנקראה גם שחורה) ללמוד הוראה, אך כעבור שנה ויתרה על הרעיון משום שרק הבנות הגויות למדו מקצוע זה באותם ימים והיא חזרה איפוא להשתכר למחייתה בעבודות שונות. אך את עיקר מירצה בתקופה זו הקדישה לפעילות פילנתרופית כחברה בחוג הצעירות של מועצת הנשים היהודיות בהמילטון.
...

שחורה ברקוביץ'
בת רחל ולוי
עלתה ארצה-1936

שחורה נולדה ב-1912 בעיר המילטון אשר במחוז אונטאריו, קנדה להוריה רחל ולוי ברקוביץ'. אביה – מוצאו מסרביה, האם – מוצאה מרומניה. היו לה ארבע אחיות.
שחורה נשארה קשורה מאוד למשפחתה במשך כל שנות חייה בארץ, ולא אחת הוזמנה לבקר אצלם, והם הירבו לבקר אצלה.
עד גיל 17-16 הייתה שפת דיבורה אידיש, לפי בקשת האב. האם התגעגעה לחברותיה שעלו לארץ-ישראל בעוד היא עשתה את דרכה לקנדה הרחוקה.
שחורה סיפרה שיום אחד אמרה לה אימה: "מה היה לי, לו נסעתי לארץ-ישראל עם בנות העיירה שלי", ואני השבתי לה: "אז יכולתי להיוולד בארץ-ישראל!"
עם תום לימודיה בבית-ספר התיכון עברה ג'ני (שנקראה גם שחורה) ללמוד הוראה, אך כעבור שנה ויתרה על הרעיון משום שרק הבנות הגויות למדו מקצוע זה באותם ימים והיא חזרה איפוא להשתכר למחייתה בעבודות שונות. אך את עיקר מירצה בתקופה זו הקדישה לפעילות פילנתרופית כחברה בחוג הצעירות של מועצת הנשים היהודיות בהמילטון.
בשנת 1935 הופיעה בעיר משלחת מקן טורונטו של "השומר הצעיר", ופנתה ישר לבית משפחת ברקוביץ' כדי לגייס חברים. שחורה נתפסה לרעיון תנועת הנוער ובמרץ רב ניגשה לארגן את הקן בהמילטון. הקן פרח אמנם במשך תקופה קצרה, אולם עם צאתה של שחורה להכשרה ב-1936, שקע הכול.

שחורה עבדה בקיבוץ בכל ענפי השירות, בין היתר במחסן הבגדים, במטבח, במוסד החינוכי (שבו התחבבה מאוד על החניכים) ובמחסן האספקה.
בעיתון הקיבוץ "ידיעות עין-השופט", 24.6.1966 הופיעה הידיעה: "כמו בול, בדיוק עם תום שלושת השבועות חזרה שחורה ארצה ולמחרת הופיעה המודעה הידועה: "מחסן האספקה פתוח".
אבל הימים הגדולים והמלאים בחייה עברו עליה עם התגייסותה ליחידת הנשים A.T.S. בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. סיפורים אין ספור המשיכה לספר מאז על פעולותיה למען "הרכש" במצרים. כהמשך טבעי התגייסה לצבא בימי מלחמת השחרור ושירתה באפסנאות – אחראית על מחסני ביגוד.
במכתב מ- 11.4.1943 היא כותבת: "אני מביעה את צערי שלא אוכל להשתתף בסדר פסח השנה, אבל את כל זה אחיה אפילו מרחוק. גם אני אלך לשדה לעומר ואחזה בסדר היפה והמפואר. אראה את חדר האוכל המקושט כולו בירק, את השולחנות הערוכים בלבן ובפרחים. אשמע את הקושיות מפיהם של הילדים כשהם אדומים מהתרגשות, וגם אני מביטה אליהם בשמחה וגאווה. במעילי הגדול, גם אני ארקוד אתכם, ולו רק במחשבותיי...
שלום רב וחג שמח. שנזכה לניצחון בהקדם האפשרי.                                                               שחורה"

שחורה לא פונקה על-ידי הגורל ומגבלות הבריאות החלו לתת את אותותיהם. כך נחלשה והלכה עד שהכריעה אותה מחלה קטלנית. כשם שחייתה בצניעות ושקט בפינתה, כך הסתלקה לה כשאין בפיה טענה לאף אחד וגם לא כלפי גורלה. עשרות חברים התגייסו לשמור עליה בתקופת חייה האחרונה כאשר שכבה בחדרי החולים בבית, אך ברגעיה האחרונים נמצאה לבד. שחורה – זו החברה שלא זכתה לילדים או למשפחה משלה – שמרה על קשריה עם השכנים ובמיוחד עם ילדיהם אשר כינוה הדודה שחורה.
כותבת עליה שפרה בן צבי: "שחורה, איך לתארה? היו תקופות שונות בחייה – של תושייה, יוזמה, החלטיות, ביטחון, התנדבות לכל מיני משימות לאומיות וקיבוציות. והיו שנים של חולשה, של מכאובים, מצב בריאות מעורער: עיניים, אוזניים, רגליים. הרבה פנים לה: רס"ר הפוקד ודורש! – ואישה טובת לב ומאירת פנים לילדים שכה אהבה, ולשכנים. קשה בביקורת, דורשת עבודה קפדנית, ובמאמץ רב הולכת לעבודה..."

                                                                                                                                                  יגאל וילפנד

שחורה נפטרה בשנת 1980 והיא בת 68.