יעקב תור (טויב) בן אסתר ודוד עלה ארצה-1933 נשוי לעליזה אב לשולמית-1941, הדסה-1944, דוד-1949 ונועה-1956
יעקב תור, המכונה בפי כל "שדל" נולד בביאלסטוק - פולין, ב- 1912 להוריו אסתר ודוד טויב. בגיל 17 הוא הצטרף לתנועת "השומר-הצעיר" ויצא להכשרה בצ'נסטחובה. על ילדותו מספרת בתו שולה, בתו הבכורה, בהספדה: "הוא היה הילד הכי שובב, מתוחכם ויצירתי בביאליסטוק. הוא היה בעל מוח חריף, בוֹר סוּד שקולט מהר ואינו מאבד טיפה. בית-הספר לגביו היה עניין של בזבוז זמן. מחוץ לכתליו היו דברים מרתקים בהרבה כמו כדורגל, פרדסי פרי, חבורות של גויים להתעמת איתם, או שאר שובבויות. אבל ערב הבחינה היה משאיל את הספר המתאים, ולמחרת היה מדקלם וצולח את הבחינה של סוף השנה כאילו הייתה משחק ילדים. פעם אחת, בבחינה בגרמנית, המורה עצרה אותו באמצע, כדי לחפש על גופו איפה כתב את כל הטקסט שלא למד במשך השנה..."
...
|
יעקב תור (טויב) בן אסתר ודוד עלה ארצה-1933 נשוי לעליזה אב לשולמית-1941, הדסה-1944, דוד-1949 ונועה-1956
יעקב תור, המכונה בפי כל "שדל" נולד בביאלסטוק - פולין, ב- 1912 להוריו אסתר ודוד טויב. בגיל 17 הוא הצטרף לתנועת "השומר-הצעיר" ויצא להכשרה בצ'נסטחובה. על ילדותו מספרת בתו שולה, בתו הבכורה, בהספדה: "הוא היה הילד הכי שובב, מתוחכם ויצירתי בביאליסטוק. הוא היה בעל מוח חריף, בוֹר סוּד שקולט מהר ואינו מאבד טיפה. בית-הספר לגביו היה עניין של בזבוז זמן. מחוץ לכתליו היו דברים מרתקים בהרבה כמו כדורגל, פרדסי פרי, חבורות של גויים להתעמת איתם, או שאר שובבויות. אבל ערב הבחינה היה משאיל את הספר המתאים, ולמחרת היה מדקלם וצולח את הבחינה של סוף השנה כאילו הייתה משחק ילדים. פעם אחת, בבחינה בגרמנית, המורה עצרה אותו באמצע, כדי לחפש על גופו איפה כתב את כל הטקסט שלא למד במשך השנה..."
ב- 1933 הוא עלה לארץ עם חבריו בגרעין "בניר" המתאחד בחדרה ב- 1934 עם גרעין "אמריקה". יחד הם יוצרים את קיבוץ "אמריקה-בניר" המקים את עין-השופט ב-1937. כל חייו בקיבוץ הולך שדל בדרך ייחודית משלו - איש חרוץ, מסור לעבודה גם כשהיא לא תמיד מענינת, חביב על הצעירים ומדבר בשפתם, קורא בעיתון "העולם הזה" כאשר אסור היה לקרוא בו, מביע דעות עצמאיות בשטחי החברה והפוליטיקה ובצעירותו איש ספורט מצטיין. אך מעל לכל מסור למשפחתו - לאשתו עליזה, אותה הוא מכיר ב- 1939, עת היא באה בגרעין "השומר-הצעיר" של נוער היוצא מגרמניה הנאצית. אוהב ומסור לה עד יום מותה ב- 1980. מסור ואוהב לילדיו שולה (1941), הדסה (1944), דודו (1949) ונועה (1956), ואח"כ לנכדיו ולניניו. הרבה שנים, עד גיל הפנסיה, שימש שדל כאחד מארבעת נהגי אגד בקיבוץ. בסיום תקופת הנהגות הוא עשה תקופה קצרה של תורנות במכונת הכלים ולאחריה הוא עבד במשך 26 שנה במשנקים. מסור מאין כמוהו, אהוב ומוערך ע"י העובדים עימו, ברובם צעירים ממנו בהרבה שנים. מספר עליו משה שוק: "הוא אהב קביעות בעבודה. הוא אהב כל בוקר, ואצלו הבוקר התחיל תמיד בין 04:00-05:00, לבוא למקום הקבוע שלו, כשהוא דואג מבעוד ערב, להכין לעצמו את העגלות העמוסות משנקים, ולא פחות מכך - לקַבֵּע או להסתיר לפחות שתי עגלות ריקות, ביודעו שאם לא יעשה כן בבוקר, הוא לא ימצא אותן ויבזבז זמן יקר. שדל שנא לבזבז זמן - ועוד יותר שנא את הבטלה הכרוכה בכך. תמיד כששנוררתי אצלו סיגריה ויצאנו לשאוף עשן לריאות, הייתי מתלוצץ איתו על נושא העישון והוא היה מרגיע אותי ואומר בזו הלשון: "דע לך שאם אפסיק לעשן - לא תוכלו להתפטר ממני, כי לעולם לא אמות". התחביב האהוב עליו היה משחק הברידג'. עצם היותו חבר בצוות שחקנים צעירים ממנו בכ- 40 שנה, מצביע על יכולת החשיבה והשכל, סגולות יקרות, שאילו היה מנצל אותן לקידום אישי - יכול היה להגיע רחוק מאד בהרחבת השכלתו."
דודו בנו, סיפר עליו בדברי הספדו: "הזיכרונות שלי מבית אבא קשורים לתקופות שונות ובהן החיים לצד אמא, אישה המופלאה שהלכה לעולמה כל כך צעירה. אחר כך ההתאוששות והיכולת לתפקד בהצלחה כאבא, סבא וסבא-רבא. הזיכרונות המיידים שלי קשורים באיש הנוח והנעים, החכם והמבין, שיותר מכל רצה תמיד להרחיק ריב ומדון. יש לי הרבה זיכרונות מהאינטלגנציה המדהימה שלך והזיכרון הפנומנאלי, בהיותך הסייען האולטימטיבי שלנו בעבודות ה"שורשים" ואפילו בפתרון תשבצים. ויש לי זיכרונות מהימים האחרונים, שהפכנו לחבורת זמר ששרה את שירי הילדות שלך באידיש, ושאלנו את עצמנו איך הפכת לנו פתאום לזמר, עוד פַּן בלתי ידוע של הרגע האחרון. לצד השירה הרבית לצטט מהתנ"ך, אולי בקריאה לאלוהים שיגאל אותך מהיסורים. כי הכי הרבה שדל, זה אף פעם לא להיות למעמסה על הסביבה, והכי הרבה שדל זה לסבול בשקט, אבל הפעם זה יצא משליטה..."
נועה, בתו הצעירה אמרה בדברי הפרידה ממנו: "הוא נולד לפני 92 שנה, אבל נשאר צעיר ברוחו, חריף במחשבתו, ומלא חיוניות. בכל יום הולדת היינו אומרים לו, שהנה הוא נעשה צעיר בשנה. הוא היה מחייך ואומר: "באמת? בסוף אני אהיה בן 16". כל הסימנים הראו שהוא הולך להעביר עוד 10 שנים בזלזול ולהתענג על ה"קטנות" שלו. עד מותה של אמא הוא בכלל היה ילד. "ילד שלי" היא הייתה פונה אליו. אחרי מותה, כשדאגנו לגורלו של "הילד", הוא התרומם, פתח שתי זרועות גדולות של אבא וסבא ותפס בחיבוק גדול את כל המשפחה. אבא לא פסח בברכה על אף חג, לא פיספס אף יום הולדת - מראשון הילדים ועד אחרון הנינים. יודע על כל אחד מה מעשיו ומה ענינו. במקביל לא ויתר על החיים האישיים ובטח לא על חלקן של הנשים. אמן ההסתגלות. סגור בחדרו, מכין לעצמו את ארוחותיו. קורא הרבה, מסתפק במה שיש, מתנחם בחברתה של ריבצ'ה ורווה נחת מהמשפחה. ...מחלתו הייתה תקלה. המפגש עם הרפואה הייתה תקלה גדולה. הוא תמיד אמר שמי שרוצה להיות בריא, צריך להתרחק מהרופאים... איש שלא ידע להתלונן.
ועוד דברים של שולה, בתו הבכורה: "בסופו של דבר המסגרת הקיבוצית כלל לא התאימה לו. לפני מותו סיכמתי איתו שבפעם הבאה זה לא יהיה בקיבוץ... כבר לפני שנים רבות, כשהקיבוץ החל להתמסד ולקבוע נוהלים ומסגרות - אבא שלי כָּבָה והחל להצביע ברגליו. חיי הקיבוץ על אירועיו כלל לא עניינו אותו, ויש שאף הרגיזו אותו. בשיחות קיבוץ מעולם לא התיישב בכיסא. הוא היה בא, כי זו הייתה חובה, עומד מן הצד, מעשן ולפעמים זורק הערות ביקורת. למסיבות ואירועים, אם רק יכול היה, כלל לא הלך. אבא שלנו, האיש התם והחכם, אבא שלנו האהוב מת מוקף באהבת כולנו."
יגאל וילפנד
שדל נפטר ב- 2004 והוא בן 92. הותיר אחריו את ילדיו שולה, הדסה, דודו ונועה וכל אשר להם - נכדים ונינים.
|