שמואל מונוביץ'

שמואל מונוביץ'
בן חנה ויצחק
עלה ארצה 1946
נשוי לאסתר (אטי)
אב לחנה-1947 ,יגאל- 1952 ואיתי-1959  

דברי פרידה משמואל בהלוויה:
בלתי נתפשת היא העובדה המרה, שאדם שהיה בשבילנו סמל העוצמה, הכוח ונחישות, נאלץ להיכנע הפעם למחלה הארורה, האוכלת בכל פה את מי שסומן על ידה.
קשה להבין איך אדם שהיה בחייו סלע איתן, הולך ונמוג ומשאיר את כולנו מלאי זכרונות, על עוד נפיל שקרס ונפל.
לא יאומן שאדם ששרד את כל תלאות החיים, גבר על מכונת ההשמדה הנאצית - לא הצליח הפעם לגבור על מחלה שכרסמה בגופו האיתן.

שמואל נולד ב 8.10.1922  בחרשניצה שבפולין , להוריו – חנה ויצחק מונוביץ. משפחתו בעלת תודעה מעמדית, אביו איש פועלי ציון, בעצמו סוחר בשר, שדאג שילדיו יבקרו לפחות בחג ומועד בבית הכנסת. בהיותו כבן שלוש עברה משפחתו לורשה לרח' פראגה-בז'סקה.
...

שמואל מונוביץ'
בן חנה ויצחק
עלה ארצה 1946
נשוי לאסתר (אטי)
אב לחנה-1947 ,יגאל- 1952 ואיתי-1959  

דברי פרידה משמואל בהלוויה:
בלתי נתפשת היא העובדה המרה, שאדם שהיה בשבילנו סמל העוצמה, הכוח ונחישות, נאלץ להיכנע הפעם למחלה הארורה, האוכלת בכל פה את מי שסומן על ידה.
קשה להבין איך אדם שהיה בחייו סלע איתן, הולך ונמוג ומשאיר את כולנו מלאי זכרונות, על עוד נפיל שקרס ונפל.
לא יאומן שאדם ששרד את כל תלאות החיים, גבר על מכונת ההשמדה הנאצית - לא הצליח הפעם לגבור על מחלה שכרסמה בגופו האיתן.

שמואל נולד ב 8.10.1922  בחרשניצה שבפולין , להוריו – חנה ויצחק מונוביץ. משפחתו בעלת תודעה מעמדית, אביו איש פועלי ציון, בעצמו סוחר בשר, שדאג שילדיו יבקרו לפחות בחג ומועד בבית הכנסת. בהיותו כבן שלוש עברה משפחתו לורשה לרח' פראגה-בז'סקה.
שמואל למד בבית הספר היהודי בוורשה ואף הצטרף לקן של "השומר הצעיר" בעקבות אחיו. עם מותו של אביו, חייו משתנים באופן קיצוני. שמואל היתום, בן השלוש-עשרה, מודע לאחריות המוטלת עליו ועל הציפיות ממנו ליטול חלק בפרנסת המשפחה, מחליט להפסיק את לימודיו, מוותר על השתתפותו בפעילות בתנועה – ופונה ללמוד מקצוע.
בעזרת אחיו הגדול הוא מתקבל לעבודה אצל ידיד המשפחה, שניהל ביח"ר קטן לייצור ברגים. שם הוא עושה צעדיו הראשונים בתחום עיבוד מתכת, ורוכש ידע ראשוני בתחום המבלטנות, מקצוע שעתיד להפוך עבורו לאתגר מקצועי כשהוקם מפעל המשנקים.
לא ארכו ימי הרוגע והגרמנים פולשים לפולין. שמואל מוצא את עצמו עם אימו ושאר משפחתו בגיטו וורשה (חוץ מאח אחד שהצליח לברוח לרוסיה). 

השנה שנת 1939 ושמואל, שמלאו לו שבע-עשרה שנה, יוצא לעבודה בפריקה ידנית של רכבות נושאות פחם ובהמשך חלוקת הפחם ברבעים השונים של העיר וורשה.
את אימו היה רואה רק בסופי השבוע ובכל ימות השבוע הוא נאלץ לעבוד. השמועות על ההכנות למרד, מגיעות לאוזניו ולאחר זמן לא ארוך, אוזניו קולטות הדי יריות והתפוצצויות של המרד בעיצומו. לאחר דיכוי המרד ע"י הצבא הגרמני, נשלחים כל אלה ששרדו למחנות המוות. אימו ואחיו נשלחים לטרבלינקה ואילו שמואל נשלח למיידנק. מהר מאד הוא קולט, הודות לשבויים הרוסיים שהיו שם, שרק עבודה יכולה להצילו ממוות בטוח. הוא מתנדב לבצע עבודות שונות, כולל ניקיון מחראות המחנה. לאחר זמן קצר הוא נשלח למחנה חדש, הפעם מחנה אושוויץ -  בירקנאו. על זרועו מקועקע המספר – 129476 ומשולש המסמן את מוצאו מוורשה. שם הוא פוגש את דוֹדוֹ, שעוזר לו להתמצא במציאות החדשה. ומזהיר אותו לא להשאר שם. במסגרת גיוס עובדים, שמואל מועבר למחנה עבודה קטן - יבישוביץ, שם הוא מצטרף לפועלי בניין המועסקים בבניית תחנת כוח למכרות. היחס אל הפועלים מצד הקאפו הגרמני, אסיר לשעבר בעצמו, היה נסבל והוא דאג להם לתנאים מתקבלים על הדעת. את המחסור במזון הם פתרו באמצעות מכירת לבוש שסופק להם, בתמורתו הצליחו לרכוש מזון מתושבי האזור.

בשנת 1944, בכפור אימים ובשלג עמוק, מובלים שמואל ויתר העובדים לעבר רכבת שאמורה להוביל אותם למחנה בוכנוולד. משמואל נחסך אקט הרישום, כיוון שעל זרועו מקועקע המספר מאושוויץ. הוא נשלח למחנה עבודה חדש – אספנפלד.
העבודה החדשה היתה ביצוע קידוחים במעבה האדמה, במטרה לבצע פיצוצים תת-קרקעיים שיהוו בסיס למנהרות, שם יוצבו משגרי הטילים  v4 - הנשק הסודי שעשוי היה להכריע את גורל המלחמה, לפי אמונת הפיקוד הגרמני העליון.
בהתקרב הצבא הרוסי לאיזור, הוא מוחזר לבוכנוולד ומשם, במשך חודש ימים ברכבת מסע ללא מזון ומים נשלח לטריזינשטט .
8.5.1945 הצבא הרוסי מגיע ומשחרר את אלפי שוכני הגיטו וביניהם שמואל כשהוא שבע תלאות ומרורים, ובקושי מלאו לו 23 שנים.
לאחר השחרור הוא מצטרף לקבוצת יהודים בלגים, אותם הכיר במחנה אספנפלד, שמציעים לו לבוא איתם לבלגיה.
שמואל נוכח לדעת שאיש ממשפחתו לא שרד - אחיו אברהם, אשתו ובנו, אחיותיו רבקה ונחמה ומשפחותיהן, אימו חנה שניספו בטרבלינקה, אחיו מנחם שעקבותיו נעלמו ברוסיה.

שמואל נוסע לבלגיה ומצטרף לגרעין עליה המתארגן שם. בינתיים הוא עובד כטבח המחנה המבשל ארוחות ל- 600 פליטים, שהגיעו כמוהו לאותו מקום.
יום אחד מגיעים השליחים ישראלים ואומרים לו לבוא איתם ללא שאלות. הוא מגיע לנמל מרסיי, שם הוא מתבקש להצטרף כטבח לאוניית מעפילים העומדת להפליג ארצה.
הוא עולה על האוניה "ביריה" ויוצאים לדרך. בלב ים, לאחר כמה ימי מסע, מועברים עולי "ביריה" לאוניה טורקית ישנה ורעועה.
בהתקרבם לחופי הארץ האוניה נתפשת ע''י הבריטים ועומדת להשלח לקפריסין.
על האוניה מוטען מזון לדרך, אך מהחוף מגיעה הוראה - לזרוק את הכל לים ולפתוח בשביתת רעב. העולים מובלים למחנה עתלית המלא עד אפס מקום .
לאחר כמה שבועות הוא משתחרר ממחנה עתלית ומצטרף לגרעין שלו שנמצא בהכשרה בעמיר.

בתום תקופת הכשרה קצרה מוטל על הגרעין להקים קיבוץ חדש. הגרעין מתאחד עם גרעין מצרי, שקיבל את הכשרתו בעין השופט ומתמקם זמנית ברמת השרון. שם פוגש שמואל את אטי, מהגרעין המצרי והם מחליטים להכנס לאוהל משפחה. חנה, בתם הבכורה, הנקראת על שם אימו של שמואל נולדה ב-1947. 
הימים, ימי טרום מלחמת השחרור. שמואל הופך לנהג המשק, מקצוע שהוא ממשיך לעבוד בו גם כמוביל ציוד ומזון בתקופת מלחמת העצמאות.
עם תום מלחמת העצמאות הקיבוץ שהיה מיועד להתיישב בנגב, נשלח להתישבות במגדל צדק שבגבול הירדני (לימים-נחשונים). שמואל עובד בפלחה, במוסך וכנהג בקואופרטיב הנגב שנעדר הרבה מהבית.
שמואל מצטיין בתבונת כפים - בונה רהיטים לחדר המשפחה, צעצועים לילדים (זכור במיוחד תלת-אופן שבנה במו ידיו) וכן תכשיטים מעץ זית בהם השקיע אהבה רבה.
הבן השני – יגאל נולד (1952).

ב-1957 קיבוץ נחשונים סובל מעזיבות רבות ומפרק את קבוצת הילדים הראשונה, לה שייכת חנה. הילדים נשלחים ללמוד מחוץ לקיבוץ. שמואל ואטי, המתנגדים למהלך, מצטרפים לעין-השופט, בו התחילה אטי את דרכה עם עלייתה ממצרים. כאן נולד איתי, בנם הצעיר (1959).
שמואל ממהר להשתלב בכל מקום עבודה נדרש. הוא עובד בענפי החקלאות ובהמשך כעוזר של לָלֵק ז"ל בחצרנות. כעבור זמן קצר הוא שוב מאחורי ההגה, והפעם כנהג משאית של מפעל ההובלה של הקיבוץ. הוא עובד כעשר שנים רצופות במפעל ההובלה וגם מרכז אותו מספר שנים. 
כתוצאה מבעיה ברגלו, הוא מחליט להצטרף למפעל שזה עתה מוקם - המשנקים. הוא מצליח לשכנע את מוסדות הקיבוץ שהוא האיש המתאים להפעיל את המכבשים שזה עתה נרכשו, ויש לו את הניסיון והידע לייצר כל מה שדרוש.
חמש שנים ראשונות של קיום המפעל, מתמודד האיש עם אתגר רציני ביותר ויכול לו.
תנאי העבודה הקשים, הציוד הישן והפגום, לא מצליחים להכריע את שמואל, שהחליט להראות לכולנו את יכולתו. ואכן הוא הוכיח זאת. תודות לשמואל המפעל הצליח לעשות את צעדיו הראשונים, עד אשר הגיעה מחלקת הכבישה לרמה מתקבלת על הדעת.
שמואל לא יכול להשלים עם הקצב האיטי של התקדמות המפעל בתחום תנאי העבודה ורכישת ציוד מתאים, ובתום חמש שנות עבודה הוא חוזר ל"אהבתו" הקודמת - ענף התובלה.

מעל 20 שנה נמשך הרומן שלו עם ענף התובלה. המשאית הופכת במהרה לביתו השני ולעתים מזומנות גם את הלילות הוא מבלה בה. אילת הלוך וחזור ביום אחד, לא מהווה עבורו אתגר מיוחד.
הוא אהב את הכביש, אהב את המקומות אליהם נשלח לפרוק מטענים, הוא התבשם ממפעלים חדשים שנבנו בכל חלקי הארץ ולמד להכיר את כל הטריקים המקובלים על נהגים בכדי להספיק כמה שיותר. האוטו שלו היה צריך לקבוע רקורדים שלא הושגו ע"י מתחריו בענף. ההכנסות החודשיות של המשאית שלו חייבות היו לקבל תגמול עבור מאמץ נוסף ותמיד שאף לתת תרומה מקסימלית לענף ולמשק.
בחלוף 20 שנה, והוא בן 72, עקב מצב בריאותו, הוא נאלץ להיפרד מהמשאית ולשוב למשנקים, הפעם על תקן של מלפף סלילים בתאורת חוץ. גם כאן הוא מחפש פתרונות ייעול, ממציא פטנטים ושואף כל יום להוכיח לכולם שאפשר להגיע להספקים גבוהים יותר ולהוריד את כמות הפסולים.
 
הנחישות שלו להראות הישגיות בכל מחיר, מביאה לו לא מעט עימותים, אבל לא איש כשמואל יקריב הצלחות מקצועיות על מזבח יחסי אנוש או קניית שקט תעשייתי. הדוגריות שלו, היכולת שלו להביע כל מה שעל ליבו מבלי לחשוש, עשו את שמואל לאדם אמיץ וישר ששום דבר לא יעמוד בדרכו להשגת מטרה אמיתית.
מה שמדריך את מצפונו היא המסירות והרצינות אליה הוא מתייחס בכל מטלה.
אפשר להרבות ולציין את תבונת כפיו, את תחביביו בתחום איסוף בולים ומטבעות, את אהבתו למוסיקה קלאסית טובה ואהבתו לכדורגל.
שמואל יחסר לנו, גם כדובר יידיש, שידע בכל הזדמנות ובכל שיחה איתו לשתול אמירה או פתגם שרק יודעי השפה יכולים ליהנות ממנה. הוא היה, בראש וראשונה, אדם שדרש מעצמו, הרבה יותר מאשר תבע מאחרים.
קשה מאד למצוא אדם שיעמוד בסטנדרטים הגבוהים שהאיש הציב, קודם כל בפני עצמו.
שמואל, שאיבד את כל משפחתו בשואה, הצליח להקים משפחה לתפארת כאן בארץ עם אטי, ולהוליד את שלושת ילדיו – חנה, יגאל ואיתי.
שלושת ילדיו ושמונת נכדיו יכולים להתגאות באבא - סבא, שלמרות כל מה שידע בחייו, לא איבד צלם אנוש.
יהיה זכרו ברוך  
                                                                                                                                   משה שוק 
                                                                                                                          הוסיפה ועידכנה חנה בתו

שמואל נפטר בשנת 1996 והוא בן 79. השאיר אחריו את אטי – אשתו, ילדיו – חנה, יגאל, איתי ומשפחותיהם.