סימה ירון

נולדה: חאשצ'וואטה, בסרביה
19.02.1913
י"ב אדר א' התרע"ג

נפטרה: עין-השופט
11.12.1981
ט"ו כסלו התשמ"ב

סימה ירון
בת פייגה ודב קרמנצ'וגסקי
עלתה ארצה-1936
נשואה ליזהר
אם לנחום-1944, יעל-1947 ומרב-1956

סימה נולדה בחאשצ'וואטה אשר בבסראביה, עיר הולדת אביה, ב- 1913 להוריה דב ופייגה קרמנצ'וגסקי. כאשר התפשטו הפרעות באוקראינה בשלהי מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לקרמניץ אשר בווהלין, עירה של אימה. ארבעה ילדים גדלו במשפחה. האח הבכור היגר לארה"ב, האח משה עלה לארץ ב-1929 ושֶלָה הצעירה הגיעה לארץ מברה"מ בשנת 1970 לאחר שנים רבות של ניתוק. השפה הרוסית הייתה שגורה בפיה של סימה מילדות, וכל שורשיה התרבותיים היו ברוסית. בעיר קרמניץ סיימה בית-ספר למסחר והצטרפה לתנועת "השומר הצעיר". הייתה מדריכה, יצאה להכשרה בצ'נסטוחובה ועלתה ארצה עם אחרוני חברי "בניר" בשנת 1936 ועברה עימם גם את תקופת חדרה.
ברוב שנות חייה בקיבוץ, פרט לעשור האחרון, הייתה קשורה למערכת החינוך בגיל הרך. פעלה בוועדת חינוך, בוועדה הפדגוגית ובוועדת בריאות.
בהפסקות יצאה למלא תפקידים אחרים בקיבוץ: פעמיים בריכוז מחסן בגדים וכן בסידור העבודה.

עם גבור מחלתה וגם מפאת הגיל עברה לעבוד בהנהלת החשבונות. ההליכה נעשתה קשה עליה בשל חולשת ליבה וקשיי נשימה והיא נאלצה להזדקק למה שכינתה בהומור האופייני לה – ה"קאקאמייקה" (קלנועית). יום יום, כשניתן לה לצאת מחדרי החולים הקפידה להגיע לעבודה בקומתיים. "זה בריא יותר", כך אמרה. סימה עקבה בעירנות אחר כל המתרחש בקיבוץ, גם כאשר לא יכלה להגיע כבר לכל מסיבה, שיחה או אירוע.
את יזהר הכירה בעת בואו לקיבוץ כמודד קרקעות, הקימו משפחה לתפארת, הבן נחום נולד ב- 1944, הבן יַעַל ב- 1947 והבת מרב ב- 1956.

אסון כבד פקד את המשפחה כשהבן יַעַל נפל בקרב על הרמה, בתל פאחר במלחמת ששת הימים. סימה ויזהר נשאו את יגונם באיפוק ובאצילות. אלה שבאו לנחמם מצאו עצמם מנוחמים. בביתם נשאר יַעַל בכל מקום, חי, אפשר היה לדבר עליו בטבעיות. כך נהגו.
סימה לא בלטה בנופו של קיבוצנו בתחילה, אך עם השנים כמו בגרה וניצבה איתנה ובטוחה בקרבנו. גילנו בה "מבט רך, מבין ואוהד" ו"עיניים חכמות וכחולות". רבים באו לשמוע את עצותיה, לשפוך ליבם והיא מקשיבה...
חברתה בלה וילפנד כתבה עליה: "...זיכרונות רבים שעברנו בהם יחד. ימים שהיינו שתי מטפלות צעירות – עובדות ביחד, צוחקות מתעלוליהם של הקטנים ומעמידות פנים כעוסות... שיחות ארוכות על חינוך הדור, התייעצויות, והכול ברוח טובה ובחברות..."
שולה, חניכה של בנם יַעַל, כתבה אל יזהר וסימה לאחר האסון: "... זו תבונת הלב, ופרדוקס שנתגלה בך במלוא ביטויו האנושי, החד-פעמי. החיים בביתכם היו חזקים מהמוות. גברתם עליו בכוח חום הלב, במנגינות הזורמות ובאהבה. לא היה לו מפלט למוות, וכך היינו כל השנים האלה למנוחמים, למחוזקים..."
מרב הבת כתבה: "... אמי! עם הכאב אשר אין מרפא לו – את החזקה והאיתנה, מאחדת את כולנו בחום שלך וסוחפת להמשיך לחיות, להתמודד – לא להיכנע, והכלל שאמצת לך: לנהוג כפי ש יַעַל היה רוצה שננהג..."
ליד קברה ספד לה דב ורדי: "...איך צמחת? מה היה הסוד? איך מאיזו אלמוניות ופשטות פרחה לה דמותך – אילן חסון אשר שורשיו אוחזים בציפורניים ברגבי החיים וחודרים לעומקם..."

                                                                                                                                                       דפי נזכור

סימה נפטרה ב-1981 והיא בת 69. הניחה אחריה את בעלה – יזהר, ילדיה- נחום ומשפחתו ומרב.

ירון יזהר

ירון יעל