טובה ניר

נולדה: קישינב, בסרביה
22.05.1898
א' סיון התרנ"ח

נפטרה: עין-השופט
21.06.1985
ב' תמוז התשמ"ה

טובה ניר
בת יוטל ויהושע בוזנר
עלתה ארצה-1923

טובה, הוותיקה בדור המייסדים של קיבוצנו, נולדה בשלהי המאה ה- 19, שנת 1898 בקישינב שבבסרביה להוריה יוטל ויהושע בוזנר. בילדותה, המשפחה היגרה ללונדון. טובה למדה בבית-ספר יהודי וקיבלה יסודות במקורות היהדות - תנ"ך והיסטוריה.
בשנת 1912 היגרה המשפחה לארה"ב והתיישבה ברובע ברוקלין. טובה, בת ה- 15, למדה בבית-ספר תיכון והצטרפה לחוג של פועלי-ציון צעירים. במסגרת המפלגה, עסקה בהוראה והייתה שותפה לוויכוחים הרבים על בעיות הלאומיות והסוציאליזם.

אביה של טובה, היה ציוני נלהב ומבין מעריציו של הרצל. הוא לא חשב על עלייה ארצה, אך עם הצהרת בלפור, כשכל העם היהודי היה נרגש מחזונו של הרצל שהחל להתגשם, החליטה טובה לעלות ארצה.
באותן שנים עלו מאמריקה לארץ-ישראל מעטים, כדוגמת פרופסור יהודה מגנס – נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית ועוד ציונים נלהבים. לארץ הגיעה טובה בשנת 1923, והיא בת 25. בודדה הייתה בארץ, זרה, ותנאי החיים היו קשים.
תחילה התפרנסה מהוראת עברית וממתן שיעורים פרטיים באנגלית. מאוחר יותר עברה לירושלים ולימדה אנגלית בבית-הספר העברי המודרני הראשון, "למל". היא הוקסמה מהעיר ומיושביה ואף רכשה לה הרבה ידידים ערבים.
טובה למדה ערבית והרבתה לטייל בסביבת העיר ובמדבר יהודה. כאשר נפתחה האוניברסיטה בשנת 1925, החלה ללמוד בוטניקה אצל פרופסור זוהרי.
טובה העמיקה בלימוד הטבע, עסקה בייבוש, הגדרה ואיסוף צמחים, עד שנוצר לה אוסף גדול. עם רכושה זה הגיעה לעין-השופט, ולימים מסרה את האוסף העשיר למוסד החינוכי.
במסגרת טיוליה הרבים בארץ, בתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית, ובשנים שאחר-כך, היא צילמה מקומות רבים. צילומיה אלה יוצרים תיעוד חשוב לאותם מקומות משנים עברו. נדב מן [ביתמונה], בעידודה של עופרה בריל - ארכיונאית הקיבוץ, הכין מצגת מעבודותיה בשילוב סיפור חייה [2015].

טובה הכירה את חברי הקיבוץ עוד בימי חדרה, כאשר ביקרה במקום עם אחותה של סיד חגי. רצונה לחיות בקיבוץ התגבש וב-1942 פנתה להתקבל לחברות. היא התרשמה עמוקות, שלמרות גילה ומצבה האישי, הקיבוץ מוכן לקלוט אותה. על כך הודתה כל ימי חייה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדבה לא.ט.ס. ופעלה בגיוס נשים לחיל. היא עברה למצרים והועלתה לדרגת סמל (דרגה גבוהה באותה עת בצבא הבריטי). בתום המלחמה חזרה הביתה ועבדה תקופה קצרה בגן הירק ובמטבח.

עם קום המדינה, כאשר זרם העלייה הלך וגבר, שוב התעורר בה הרצון להתנדב. הפעם הצטרפה טובה לצוות של דוד ברגסון ז"ל, שטיפל בעולים החדשים במעברת מנסי (כיום מדרך עוז). השניים הדריכו את ההורים וילדיהם ביסודות ההיגיינה האישית ובלימודי יסוד.
על הילדים והנוער במעברת מנסי היא כותבת לעיתון הקיבוץ (8.5.1953): "רחוק הוא עולמם של תושבי מעברת מנסי מעולמנו, כרחוק מזרח ממערב. חיים הם עוד בתקופת הפטריארכט. גבר, אפילו הדל שבהם – בביתו הוא שליט. אשתו או נשותיו, בניו ובנותיו, מבוגרים וילדים נתונים לרצונו ולהכרעתו. יש השולט בצעקה ובזרוע, ויש אשר דיבורו שקט ורוגע, גם מחבק את בנו ברוך ובעדנה. אולם השלטון תמיד בידו. "מה לעשות? אבא כך רוצה" – אמרה זו שגורה בפיהם של רוב בני הנוער הבוגר. כך ידבר בן ה-20 וגם בן ה-30.
...באחד הלילות נשארתי ללון במקום. עם חשיכה נעלמו האנשים והטף מן הסמטאות. הסתובבתי לבד בין הבתים כשאורות קלושים מהבהבים בתוכם. שמעתי דיבור ערבי וכורדי. שמעתי צחוק עליז של ילדים וצחוק של מבוגרים. שמעתי שירים - שיבולת בשדה, השקדייה פורחת...."

בשובה הביתה עסקה ברוב השנים בהוראת טבע, עברית ואנגלית. לימדה קבוצות נוער ויחידים.
כך חיה לה טובה, לעתים מעורבת מאוד, לעתים רק צופה מן הצד, אבל תמיד ערנית וקשובה למתרחש סביבה.
שמה כמורה לאנגלית יצא למרחקים והיו שולחים אליה יחידים שרצו ללמוד אנגלית או שליחים שרצו לחזק את האנגלית שבפיהם ע"י לימוד פרטני אצלה.
הספר לא מש מידיה, אם זה ספר ביהדות, פילוסופיה, או עיתון. בשנותיה האחרונות נהגה לשקוע בקריאת עיתון ממושבה ליד החלון בחדר האוכל, הרחק מן הסועדים, עד שלא יכלה שוב להגיע מחדרה הרחוק מעט למרכז החיים התוססים של הקיבוץ.
הודות לחברים הרבים שביקרוה במשך שנות חולייה המתמשכות שמרה על הקשר עם הקיבוץ. הייתה אסירת תודה על כל ביקור ואת הרגשתה הכללית הביעה במשפט תודה סמוך ליום הולדתה ה-85: "הקיבוץ הוא משפחתי. אין לי כיום משפחה אחרת".
אשה יקרה ומיוחדת היתה טובה וכך נזכור אותה.

יגאל וילפנד

טובה נפטרה בשנת 1985 והיא בת 87.