זלמן לבנה

נולד: רובנה, פולין
28.01.1914
א' שבט התרע"ד

נפטר: עין-השופט
25.11.2001
י' כסלו התשס"ב

זלמן לבנה (זילברפרב)
בן שבע וחיים-צבי
עלה ארצה - 1936
נשוי לאסתר
אב למיכל-1942, אבי-1950 ועפרה ואיילה-1955

זלמן נולד ב-1914 ברובנה שבפולין להוריו שבע וחיים זילברפרב. הוא עבר חיים עשירי מעש ציבורי והיה מוערך בביתו -
עין השופט.
זלמן הקים משפחה עם אסתר ונולדו ילדיהם - מיכל (1942), אבי (1950) והתאומות אילה ועופרה (1955).
בהלוויתו ספד לו יגאל וילפנד:
זלמן יקירנו, העצים מתים זקופים, כך גם אתה. גאה וחכם מקבץ אליך את כולם, אתה הולך מעימנו.
פגישה אחרונה, לפני עשרה ימים. אתה במיטה, אסתר שלך כתמיד לידך. אתה מסתובב, מביט בי בעיניך הטובות, החכמות, אומר לי לשבת ושואל מה נשמע בקיבוץ ובארץ, ומיד אתה מוביל את השיחה, כמו תמיד, כמו בכל מקום להיות בשליטה, להוביל.
חשבתי, אילו מילים, אם יש, יבטאו את אהבתנו אליך, את הערכתנו, ואמרתי: אב ומנהיג.
היית אב נהדר ואהוב לילדיך - מיכל, אבי, עפרה אילה ולבני זוגם - אבנר, יהודה, יקי וחביבה. היית סב נהדר ל- 13 נכדיך ולשני ניניך. היית בעל ואוהב לאסתר שלך, שעימה הלכת בקושי ובכאב, באושר ובשמחה, 70 שנה.
אך היית גם לרבים מאיתנו, בני הדורות השני והשלישי בקיבוץ, דמות של אב, אוהב, מתעניין, מחנך ומופת של דוגמא אישית.
והיית מנהיג, תמיד בשליחות הרבים, דורש קודם כל מעצמך. קודם בטהרן בזמן המלחמה, בשליחות היישוב, לנסות למצוא כל דרך לקשר עם היהודים בארצות אירופה הכבושה.
אחר כך מראשוני השליחים בפולין שלאחר המלחמה, חווית תשתית שמנחה את כל חייך מאז ועד ימינו אלה. תמיד בשליחות תנועת "השומר הצעיר", שבה היית חניך, מדריך, שליח, עד לעמדת רכז ההנהגה הראשית בארץ לאחר מלחמת השחרור.
אני רואה אותך עם מכנסיים קצרים, סמל הבוגרים על דש החולצה, בא לדבר במוסד על דיברות השומר, כי שומר פעם, שומר תמיד.

בסוף שנות השלושים היית ממקימי קיבוץ רוחמה, ובמשך שנתיים מזכירו של מאיר יערי. היית מזכיר סניף מפ"ם ביפו ובחיפה. בשנות השבעים היית רכז המחלקה הפרסונלית בקבוץ הארצי.
אצלנו בבית - רכז משק, מנהל מברג, עורך העיתון, חבר מרכזי בוועדות, מחנך של חברת הנוער "החותרים", אך מעל לכל איש עבודה. שנים רבות במטעים ושנים רבות, רבות, עד לפני כחודשיים, במברג.
ב- 1994, כשנכנסנו תלמה ואנוכי להיות מזכירים, ביקשנו אותך, להיות עימנו במזכירות הרחבה. זמן קצר לאחר שהתחלת להשתתף בישיבות, קרה האסון הנורא של מות בתכם האהובה מיכל, ואנו משתאים מנכונותך להמשיך עוד זמן עימנו. מאיפה אתה שואב את תעצומות הנפש האלה, עוצר את הכאב בִּפְנִים וממשיך.

בסרט שעשתה המשפחה ליום הולדתך ה- 80, שאלתי אותך אם אתה זוכר את הפרידה מאבא שלך לפני העלייה ארצה
ב- 1936. תיארת בהתרגשות איך אביך, שהיה דתי, וחשבת שייפרד ממך בבית, מכיוון שהיה זה יום שישי, קם, לבש את הקפוטה, לקח את המגבעת והמקל, והלך עימך כל הדרך ברגל אל הרכבת. שם לחץ את ידך בחום, מסרב להיפרד. חום מגע ידו שאתה זוכר אותו לתמיד. מגע שיותר לא זכית לו. את המגע הזה העברת לילדים ולנכדים, שיודעים מהו מגע היד החמה של סבא.
כששאלנו אותך באותו סרט, איך אתה רואה את עתידה של עין השופט, אמרת: "אני רואה את התהליכים. אני לא נגד שינויים אבל מוכרחים לשמור על כמה ערכי יסוד והעיקר, שיקומו אנשים ויגידו שהם רוצים לחיות בקיבוץ, וייקחו אחריות. ההשפעה שלי הולכת וקטנה, אך מה אני יכול לרצות יותר, כאשר יש לי פה נכדים, והם ייבנו את החיים שלהם כפי שהם רוצים ומבינים."
בהזדמנות אחרת, כאשר נשאת דברים לזכר ידידך הטוב אהרון אפרת אמרת: "עין השופט חוגגת 60 שנות קיומה בהתיישבות, ויש לנו בית במולדת ולא רק לנו הוא. השתילים ששתלנו היו ליער. אבל את תהילתנו נשאה הרוח, ויבשו מעיינות ההתיישבות. זוממים להשמיט את הקרקע, אדמה שאֶרַשְׂנוּהַ לעולם ועד. מעשינו, מעשים של נצח. אנו לא נכזיב."

כשנפרדתי ממך, שם, בבית הדר, מקום שתרמת להקמתו, נזכרתי יותר מכל בשירו של אלתרמן "קץ האב":
"... אבל גם בשכבו נטול קול ומזור,/
ובקרבך אליו צעד, צעד /
עוד נדמה כי הוא הנקרא לעזור /
ואת המבקשת סעד.
... היפרדי, כי בא סוף. /
הוא מביט בך, עד קץ /
נוצצו אישוניו החיים. /
כי האב לא ימות /
כי הוא אב לאין קץ /
כי שאולה ירד חיים. /
אפילו הפנים וחשכו הרואות /
בכי לטוב לך מאח ורע. /
שפתי האב אינן נעות /
אך קול האב עוד ישמע."
היה שלום, זלמן, חברנו הטוב.

יגאל וילפנד

זלמן הלך לעולמו ב- 2001 והוא בן 87. השאיר אחריו את אסתר אשתו, ילדיו – אבי, עופרה, אילה ומשפחותיהם ומשפחת בתו מיכל ז"ל.

גולני מיכל

זהר - הכהן אילה

לבנה אסתר