אהרון שילה

נולד: דנציג (גדנסק), פולין
19.01.1932
י"א שבט התרצ"ב

נפטר: עין-השופט
04.12.1998
ט"ו כסלו התשנ"ט

אהרון שילה (שטרסמן)
בן טרטיל וזליג
עלה ארצה-1947
נשואים ראשונים - רבקה
נשואים שניים - תלמה
נשואים שלישים- יהודית
אב לחיים-1955, תרצה-1960, ערן-1967 ובועז-1976

דברים בהלוויה:
יום שישי בבוקר, בכולנו היכתה הידיעה המזעזעת על מותו של אהרון.
דווקא עכשיו, כשכל הסבל והכאב כבר מאחוריו, דווקא עכשיו קרה הנורא מכל.
קשה להתנחם, לא רק למשפחה הענפה, אלא לכל מי שהכיר ואהב את אהרון, שהאיש החביב והידידותי הזה איננו.
אני מספיד חבר שעד הימים האחרונים עוד היה מלא חיים, תוסס, עם שורשים עמוקים בחיי הקיבוץ ורצון עז לחיות. לא האמנתי שהשבר יהיה כה אכזרי ומהיר, כי חרף מחלותיו הקשות, היה נטוע בו רצון עז להתגבר.

אהרון נולד בינואר 1932, בעיר דנציג-פולין (שנשלטה על-ידי חבר הלאומים) להוריו - טרטיל וזליג שטרסמן. המשפחה הייתה ציונית ואמידה ומעורה בקהילה היהודית בעיר. אהרון עבר בחייו סבל רב כילד קטן.
המאורעות החלו ב-1938. הגרמנים החרימו את המכבסה שהייתה בבעלות המשפחה. המשפחה החלה לנדוד בין קרוביה ומצבה הכלכלי החמיר.
בראיון על ילדותו לדב ורדי שנעשה ב- 1986 סיפר: "את שש השנים הראשונות של חיי עברתי בעיר מולדתי דנציג. המאורעות התחילו ב- 1938. אני זוכר את מצעדי הנאצים ברחובות... הייתה לנו בבית עוזרת גרמניה. היא באה לקחת אותי מהגן הביתה ונתנה לי להחזיק דגלון עם צלב קרס כדי לשמור עלי מהתנפלויות שהיו על יהודים ברחוב".
בשנות המלחמה, במשך ארבע-חמש שנים, המשפחה נדדה לרוסיה, מכפר לכפר, מסכנה לסכנה, ואהרון ידע לעמוד מולן בכל כוחו.
כאשר נחלקה פולין, נשארה המשפחה באזור הסובייטי. אֶחָיו של אהרון, שהיו גדולים ממנו, עזבו את הבית. אהרון, אחיו - שמואל והוריו נשלחו לסיביר, שם אביו נפטר בגיל 55.
תוך תקופת הנדודים והחיים בסיביר, ניסתה אימו לְשַמֵר בפיו של אהרון את השפה העברית.
בשנת 1943, המשפחה כמעט לא ידעה את אשר מתרחש בעולם. אימו שמעה שהוקם בית יתומים לנתינים פולניים, בקולחוז ליד מקום שהותם, והחליטה לשלוח אליו את אהרון.

בבית היתומים חזר אהרון ללימודים סדירים, ואמו שמרה איתו על קשר רציף ככל שניתן.
בראיון עם דב ורדי הוא סיפר על התקופה הזו: "..הפרידה מאימי היתה קשה. יצאתי לדרך. לא היה לי אפילו בקבוק מים. אוכל לא היה. צעדתי בשעות החמות והלוהטות יחף ובלי חולצה. לא הלכתי. דילגתי וקפצתי. האדמה בערה תחת רגלי... באמצע הדרך הגעתי לחומה עם קצת צל. באפיסת כוחות צנחתי ליד הקיר והנה מתקרב נער בגילי, כולו בלויים ויחף, כמו מוזלמן. הוא צנח לנוח לידי. יכולתי לראות את ליבו פועם מבעד לצלעותיו... הייתי שמן לעומתו, למרות היותי בעצמי מוזלמן... כעבור זמן הוא הוציא קמצוץ לחם, כמות כדי לסתום חור בשיניים. ביקש לאכול והסתכל עלי. הוא שבר את הלחם ושנינו אכלנו. תמיד בספרי על כך אני נחנק. הנער הזה נתן לי כוח לחיות והחזיר לי את האמונה באדם".

ב-1946, בהיותו בן 14, חזרו אימו, אחיו – שמואל והוא לפולין. בפולין התארגנו תנועות הנוער כדי להוציא את הילדים היהודים מפולין ולהעלותם לארץ.
ב-1947 הגיע אהרון עם אימו לארץ עם תעודות מזויפות.
ב-1949 הוא הצטרף אל "הנוער העובד" ויצא עם גרעין לעין-חרוד. לאחר מכן התגייס לנח"ל.
עם שחרורו מהצבא נישא אהרון לרבקה ונולדו שני ילדיו הבכורים- חיים ותרצה. המשפחה חיה בקריות ליד חיפה. רעייתו רבקה נפטרה ואהרון הקים משפחה חדשה בקבוץ נגבה עם תלמה. נולדו לו שני ילדים נוספים - ערן ובועז. בנגבה אהרון עבד בנגרייה, בלול, ריכז את האולפן והיה מעורה בחיי הקיבוץ.

ב-1981 הכיר את יהודית ועבר להתגורר בעין-השופט. הוא השתלב בעבודה במשנקים ורכש לו חברים מקבוצתה של יהודית ואחרים.
בשנים האחרונות סבל אהרון מבעיות בריאות קשות, שהקשו על חייו וגרמו לו סבל גופני ונפשי רב. לאחר שעבר אירוע מוחי, ניסה לשקם את עצמו בעזרתה המסורה של יהודית אשתו.
קשה להאמין שאהרון איננו. החיוך הנצחי, ה"יהיה בסדר", הבדיחות, מצב הרוח הטוב גם כשהסבל והכאב קשים משאת.
קשה להאמין שהוא לא יחלוק איתנו את שולחננו הקבוע בארוחת הצהריים. שלא נפגוש אותו שוב במפעל, בקפיטריה, בידו כוס שתייה והוא ממהר לחזור לשולחן עבודתו.
לא נותר לנו אלא להשלים עם האובדן הנורא.
תנחומים מכל הלב ליהודית, לילדים – חיים, תרצה, ערן ובועז – ולנכדים.
יהי זכרו ברוך.
מרדכי טייכנר

אהרון מת ב – 1998. היה בן 66 במותו. השאיר אחריו את ילדיו – חיים וערן ומשפחותיהם, תרצה, בועז, ויהודית- אשתו ומשפחתה.

שילה יהודית