אברהם קלסקי
בן יצחק ורחל
עלה לארץ - 1945
נשוי לנעמי
אב לאייל - 1954, עמוס - 1959, יצחק (צחי) - 1969, עידו - 1971

אברהם נולד בשנת 1924 בעיר לודז' שבפולין להוריו פישל ורחל קלסקי. במשפחה היו שני ילדים - אברהם ואחיו ישראל. ההורים התפרנסו מבית מלאכה לטכסטיל שהם היו בעליו, וניהלו אורח חיים דתי, חסידי. אברהם סיפר על ילדות מאושרת עם הורים חמים ודואגים.
בגיל שלוש הוא החל ללכת ל"חֵדֶר", שם המְלַמֵד היה מסתובב בין הילדים והם היו מדקלמים בקול רם
את אותיות האלף - בית. כילד הוא היה מנהיג את חבורת הילדים בבית הספר ובבית הכנסת. מה"חֵדֶר" עבר אברהם...

אברהם קלסקי
בן יצחק ורחל
עלה לארץ - 1945
נשוי לנעמי
אב לאייל - 1954, עמוס - 1959, יצחק (צחי) - 1969, עידו - 1971

אברהם נולד בשנת 1924 בעיר לודז' שבפולין להוריו פישל ורחל קלסקי. במשפחה היו שני ילדים - אברהם ואחיו ישראל. ההורים התפרנסו מבית מלאכה לטכסטיל שהם היו בעליו, וניהלו אורח חיים דתי, חסידי. אברהם סיפר על ילדות מאושרת עם הורים חמים ודואגים.
בגיל שלוש הוא החל ללכת ל"חֵדֶר", שם המְלַמֵד היה מסתובב בין הילדים והם היו מדקלמים בקול רם
את אותיות האלף - בית. כילד הוא היה מנהיג את חבורת הילדים בבית הספר ובבית הכנסת. מה"חֵדֶר" עבר אברהם לישיבה גדולה וגם שם הוא בלט בין התלמידים הטובים.
אברהם מספר: "ההנאה הגדולה ביותר שלי הייתה כשהגיע הקיץ. לאחר ישיבה של שנה שלמה ב"חֵדֶר", עם עשרות ילדים בכיתה סגורה, יכולנו לנסוע לשבוע או שבועיים לדירת הקיץ בכפר ולהנות מכל מנעמי הטבע, השדות, בעלי החיים והשמש הכפרית. זה היה תענוג שאיננו ניתן לתיאור. כשהגעתי לגיל בר מצווה לא עשו אצלנו מסיבות אלא טקס בבית הכנסת. עליתי לתורה וקיבלתי מתנה סידור יוקרתי וזוג תפילין".
משפחתו של אברהם השתייכה לחסידות הרב סטריקוב. הוא עצמו למד בחברותא משותפת עם בנו של הרב סטריקוב, שלימים עמד בראש החצר הזו. הידידות הזו נמשכה גם בהיותם בארץ.

בשנת 1940 התחיל המשטר הנאצי להטיל חתיתו על האוכלוסייה היהודית. משפחת קלסקי עברה לגיטו לודז', האזור העני ביותר בעיר, שם הם גרו ארבע שנים. כאשר התחילו הגירושים למחנות ההשמדה, הראשונים לגירוש היו הסב והסבתא, שאברהם היה קשור אליהם מאוד.
הוא מספר: "לא אשכח את החיבוק של סבא לפני כניסתו לחצר בית הספר, שם התאספו כל המגורשים. דרך משקפיו ירדו טיפות של דמעות והוא אמר "שוֹיְיִן"! (מספיק).
ב- 1944 משפחת קלסקי גורשה למחנה ההשמדה באושוויץ. הרופא מנגלה קבע מי לחיים ומי לגזים. אברהם, בן העשרים, עבר למחנה בירקנאו ועבד בעקירת עצים בשלג עמוק, כאשר כלב ענק ומפחיד שומר על הקבוצה. הוריו, אחיו ורוב משפחתו הענפה נספו בשואה והוא נשאר כמעט שריד יחיד למשפחתו.
ב-1945 אברהם החולה עבר למחנה דכאו, שלשם הגיע צבא השחרור האמריקאי. עם השחרור הוא  נשלח לכפר הנוער "סנטה מריה" שהיה ברומא.

בספטמבר 1945 הוא עלה ארצה באוניית מלחמה אנגלית. ארבעה מאות צעירים וצעירות איכלסו את מחנה המעבר בעתלית, שם הם עברו חיטוי ומיון.
מהמחנה בעתלית עבר אברהם לקבוצת הנוער "הכובש" שהייתה בבית זרע. המעבר לקיבוץ חילוני של "השומר הצעיר" אחרי תקופה כה קשה של חמש שנות מלחמה, שממנה שרד לבד, והחינוך הדתי אותו ספג בשנותיו הצעירות, לא הקלה עליו. הוא התקשה מאוד בקבלת החיים החילונים ובשבילו זה היה  כמעט כמו נחיתה על כוכב אחר.
הוא מספר: "ביום קיץ בשנות החמישים, עבדתי בקטיף במטעים. חבר קיבוץ, מבין המייסדים, שאל אותי מה עשיתי בשביל להישאר בחיים. בשאלה זו היה חשד בליבו שמא אולי שיתפתי פעולה עם הגרמנים. מה יכולתי לענות לו? שבהינף יד, או יותר נכון בוהן, של הצורר מנגלה עברתי לצד ימין למחנה ריכוז, ועם גמר המלחמה שקלתי 38 קילו ואני בן עשרים. לו המלחמה הייתה נמשכת עוד זמן מה אין ספק שלא הייתי בין החיים".
אברהם התגייס לפלמ"ח יחד עם חברי "הכובש" ושירת בחטיבת יפתח, בגדוד הראשון. הם לקחו חלק בקרבות בגליל ובמבצע "דני" לכיבוש רמלה לוד.

חברת הנוער "הכובש" הצטרפה לחברת הנוער "חביבה רייך" מכפר מסריק, והם הגיעו להשלמה בעין השופט ב- 1949. כאן הוא פגש את נעמי, גם היא אוד מוצל מהשואה, והשניים הקימו משפחה.
בשובו מהצבא הוא השתלב בקיבוץ ונולדו לו ולנעמי הבנים – אייל (1954), עמוס (1959), צחי (1969) ועידו (1971).
בשנים הראשונות בקיבוץ הוא עבד במטע. לאחר 19 שנות עבודה הוא עבר למברג, שם עבד במחלקות שונות ואף היה שותף ויוזם בפעילות החברתית של המפעל. בשנת 1992 הוא נפרד ממברג ועבר לעבוד במשנקים, שם עבד עד גיל 80 (2004). גם בארכיון הוא עבד תקופה מסוימת. בכל המקומות בהם עבד  צויינה מסירותו, אחריותו הרבה והאיכפתיות שלו לעבודה.
במסגרת תפקידיו בקבוץ הוא היה חבר בועדות, ספרן וערך את עלון הקיבוץ. תקופת מה גם ערך את עלוני המפעלים – מברג ואלתם, בשנים שעבד שם.
בשנים 1979-1977 הוא יצא לעבוד בסניף מפ"ם בתל אביב וזכה להערכה רבה על עבודתו המסורה.
בשנים 1984-1982 הוא יצא בשנית לפעילות באותו הסניף, כולל תקופת בחירות.

אברהם ונעמי טיפחו במסירות ובאהבה גדולה את המשפחה שהקימו, וראו בארבעת בניהם והנכדים שנולדו את נצחונם הגדול על מי שפגעו בהם ובמשפחתם.
בכל שנותיו בקיבוץ היה אברהם קרוע בין חיי היום יום בקיבוץ חילוני לבין הדת אותה ינק בילדותו. במשך השנים הוא חזר לדת וניהל בביתו אורח חיים משולב בהנחת תפילין ואמירת תפילות.
אברהם ייזכר בדמותו הייחודית והאנושית, וכמי שמסכת חייו מספרת את סיפור משפחתו והעולם היהודי שחרב, העלייה לארץ, לקיחת חלק במאבק על הקמת המדינה ושותפות בעשייה הציונית כחבר קיבוץ. את כל זה הוא עשה בצנעה ובנאמנות.

אברהם נפטר ב - 2014 והוא בן 89, שבע ימים ומעשים. השאיר אחריו את נעמי אשתו, את ארבעת בניו – אייל, עמוס, צחי ועידו וארבעה נכדים.