|
בוסו שטראוס
בן לאה ומנחם
עלה ארצה-1948
נשוי לחיה
אב לליאור-1965, עמרי-1968 ומיכה-1973
ישראל, המכונה בפינו בוסו, נולד להוריו לאה ומנחם שטראוס ב- 1935 בעיר סובוטיצה שביגוסלביה.
על ילדותו ונעוריו סיפר לבנו מיכה בעבודת השורשים על תולדות המשפחה:
נולדתי בחלק הצפוני של יוגוסלביה, כחמישה ק"מ מגבול הונגריה. שפת אימי הייתה הונגרית. רק בגיל 11 למדתי יוגוסלבית בבית הספר. הייתי בן יחיד, מפונק על ידי כל המשפחה - סבים, דודים ודודות.
ב-1940, בהיותי בן 5, פרצה מלחמת העולם השנייה. כל הגברים, כולל אבי, נלקחו לצבא ההונגרי, לעבודות כפייה. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית-הספר היהודי, בשפה ההונגרית.
ב-1943 הכניסו את כל היהודים לגטו וחייבו אותם ללבוש מגן דוד צהוב על בגדיהם.
את הגברים העבירו ממחנות העבודה למחנות הריכוז ולא היה קשר איתם.
...
|
|
בוסו שטראוס
בן לאה ומנחם
עלה ארצה-1948
נשוי לחיה
אב לליאור-1965, עמרי-1968 ומיכה-1973
ישראל, המכונה בפינו בוסו, נולד להוריו לאה ומנחם שטראוס ב- 1935 בעיר סובוטיצה שביגוסלביה.
על ילדותו ונעוריו סיפר לבנו מיכה בעבודת השורשים על תולדות המשפחה:
נולדתי בחלק הצפוני של יוגוסלביה, כחמישה ק"מ מגבול הונגריה. שפת אימי הייתה הונגרית. רק בגיל 11 למדתי יוגוסלבית בבית הספר. הייתי בן יחיד, מפונק על ידי כל המשפחה - סבים, דודים ודודות.
ב-1940, בהיותי בן 5, פרצה מלחמת העולם השנייה. כל הגברים, כולל אבי, נלקחו לצבא ההונגרי, לעבודות כפייה. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית-הספר היהודי, בשפה ההונגרית.
ב-1943 הכניסו את כל היהודים לגטו וחייבו אותם ללבוש מגן דוד צהוב על בגדיהם.
את הגברים העבירו ממחנות העבודה למחנות הריכוז ולא היה קשר איתם.
בתחילת 1944 היינו בגטו. בוקר אחד דפקו על הדלתות חיילים גרמנים והודיעו שיש להכין מזוודה אחת לכל אדם, ותוך חצי שעה לרדת לרחוב. הוּבלנו בקרונות של בהמות, לחלק הצפוני של אוסטריה. כל האנשים מעל גיל 15 עבדו בסלילת כביש. זו הייתה עבודה פיזית קשה, הרבה שעות ביום, מהבוקר עד 6 בערב. הילדים והזקנים נשארו כלואים בתוך הבית. הרעב היה גדול.
לאחר כ- 8 חודשים התחלנו לשמוע את התותחים האמריקאים וראינו את המטוסים האמריקאים מפציצים את הגרמנים. כמה ימים אחרי השחרור העמיסו אותנו על רכבת בהמות והעבירו אותנו לצ'כוסלובקיה, למחנה טרזינשטאט, שם היינו כלואים בבית עצום עד שהרוסים שיחררו אותנו, לאחר נסיגת הגרמנים.
עם השחרור חזרנו לביתנו. בבית מצאנו את דודי, אחי אימי, שהיה עם הפרטיזנים.
כל יום היינו יוצאים לתחנת הרכבת לראות מי מגיע. דוֹדוֹתַי וסבתי הגיעו קצת אחרינו. לאחר מכן הופיע גם אבי, שני הדודים וסבא. אבא קיבל עבודה ודירה והכול חזר לקדמותו. בבית הספר נאלצתי שוב ללמוד יוגוסלבית.
בפברואר 1948 חגגתי את בר-המצווה שלי. זמן לא רב לאחר מכן הגיעה הודעה שליהודים שרוצים לעלות לארץ ישראל תינתן הזדמנות חד-פעמית לעזוב בדצמבר 1948. יצאנו לדרך עם מעט הרכוש שהיה לנו והגענו לחוף הים בטריאסט.
הפלגנו באוניית מסע במשך 14 יום, במזג אוויר קשה וסערה שכמעט הטביעה את האונייה. קשה לתאר את הרגשתנו כאשר ראינו את נמל חיפה, ב-27 לדצמבר - סוף סוף, חוף מבטחים, ארץ ישראל.
נלקחנו במשאיות לבאר יעקב, למחנה צבאי אנגלי עזוב ושם היה עלינו להסתדר לבד.
אני צורפתי לקבוצת ילדים דוברי הונגרית שהייתה אמורה להגיע לעין השופט באפריל.
הוריי עבדו בפרדסים מסביב למחנה. אנחנו, הילדים, שיחקו במחנה העצום.
כדי שאתחיל ללמוד, שלחו אותי למחנה עולים בקרית שמואל. אימא השאירה אותי שם בלב כבד, אך אני הסתדרתי די טוב. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריך להסתדר בלי ההורים, בין ילדים זרים שלא הכרתי, כמעט ללא השגחת מבוגרים. את המדריכה ראינו פעם בשבוע, במקרה הטוב.
זו הייתה קבוצה של 30 נערים ונערות בגיל 14, כולם פליטי השואה. אחרי חודשיים, הגעתי לעין-השופט. סוף סוף מצאתי בית.
למדנו בבוקר ואחר הצהריים עבדנו שלוש שעות. בהתחלה היה קשה מאוד. לא היינו רגילים לעבוד ולא דיברנו אף מילה בעברית. לאט לאט הכל הסתדר.
אחרי שנה הוריי הסתדרו ורצו להוציא אותי מהקיבוץ אך אני לא הסכמתי.
כך עברנו מחברת-הילדים, לחברת-הנוער ובסוף לגרעין. בשנת 1952 התגייסנו לנח"ל ושירתנו שנתיים וחצי. ביום הולדתי ה-20 השתחררתי מהצבא, והתקבלתי לחברות בעין- השופט (1955).
לאחר תקופה קצרה הגיעה לאולפן בחורה יהודיה-אמריקאית גבוהה ונמרצת בשם חיה. בוסו נכבש בקסמיה. מאז ועד יום מותו הם היו זוג אוהבים, משפחה מלוכדת וחמה עם שלושה בנים: ליאור (1965), עמרי (1968) ומיכה (1973).
בשנותיו הראשונות בקיבוץ הוא עבד בפרדס המשותף, היה מרכז האולפן, מרכז ועדת תרבות, רכז קניות, נהג בריאות ובשנים האחרונות עבד במשנקים. על עבודתו כנהג בריאות כתבה אביבה לוסטיג, חברתו בחברת-הנוער והגרעין: "עבודתך כנהג בריאות הייתה ממש תפורה עליך. החן, האדיבות, סיפורי האנשים בדרך, שתיית הקפה יחד עם מי שסיים ראשון. לא היה מי שלא הכיר אותך באזור בתי-החולים. בכל מקום קיבלת יחס מועדף כי אהבו אותך, כמונו".
חיה, אשתו, מספרת: "בוסו אהב הרבה דברים – חתולים וכלבים, סרט טוב, ספר טוב וגם ארוחה טובה. גם החתולים והכלבים אהבו אותו. כשהלכנו לסרט באולם, ביום שישי, הם ליוו אותנו וישבו בחוץ עד שהסרט נגמר.
ומה עם משחק הברידג'? הוא שיחק באופן קבוע ביום רביעי שהיה קדוש למטרה זו - לא שיחת הורים, לא מסיבה, כלום לא בא במקום המשחק הקבוע. הוא היה שחקן טוב וגם קיים חוג ללימוד המשחק.
ומה עם בדיחה טובה? תמיד הייתה לו אחת מוכנה לכל נושא."
בוסו השתתף כשחקן בהצגות של הקיבוץ. חוש ההומור שלו ויכולת המשחק היו אהובים מאד על כולם. יחד עם אידה כהן, שכנתו שנים רבות, היו צוות מנצח בווידאו המקומי והייתה להם יד ורגל בכל אירוע.
בוסו אהב את עין-השופט וכולם אהבו אותו. קראנו לך בוסינ'קה, שם שהוא כמוך - חם ומלא אהבה.
ראינו את חיה שלך, ליאור, עומרי, מיכה - אהוביך, וידידיך הרבים - חיים איתך, סועדים אותך, עוזרים ומוכנים להוריד את השמים למענך.
היה שלום בוסינ'קה.
יגאל וילפנד
בוסו נפטר לאחר מחלה ממושכת ב- 2005 והוא בן 70. השאיר אחריו את רעייתו חיה ושלושת בניו - ליאור, עומרי ומיכה.
|
