יעקב (קובה) מן

נולד: ביאליסטוק, פולין
05.07.1911
ט' תמוז התרע"א

נפטר: עין-השופט
04.07.1996
י"ז תמוז התשנ"ו

יעקב מן (מנקובסקי)
בן פרומה ושמואל
עלה ארצה-1936
נשוי לדוציה (דבורה)
אב לתמר-1939, אמיר-1944, דודו-1948 ואורנה-1957

(דברים על הקבר)
קובה נולד ב-5.7.1911 ונפטר 85 שנה לאחר מכן, ב – 5.7.1996, יום הולדתו של הקיבוץ שהיה בין מייסדיו ואהב אותו ביותר. 85 שנים עלי אדמות, איש צנוע ומופנם, יסודי ומעמיק, ומסור לכל תפקיד ועבודה.

קובה נולד בביאליסטוק, פולין, יחד עם אחותו התאומה להוריו פרומה ושמואל מנקובסקי. כעבור שנה נפטרה אימם בעת לידת אחיו (שנפטר גם הוא). התאומים הרכים עברו לטיפול בבית הסבים.
בגיל 14 הצטרף קובה לתנועת "השומר הצעיר" והתנועה הייתה לו למשפחה ובית שני.
ב-1930 הצטרף לקבוצת חברים מקן ביאליסטוק שהוכשרה בצ'נסטוחובה לעבודה חקלאית. קובה הפך לדמות משפיעה בהכשרה ומאוחר יותר הצטרף להנהלת הגליל של "השומר הצעיר" באזור. מידידיו הקרובים באותה עת ניתן למנות את אהרון אלפר, שדל תור, אהרון אפרת, פנינה קרן וחברים נוספים.
מימי צ'נסטוחובה נשאר יומן נעורים, בכתב יד יפה, המעיד על רגש רב והתלבטות של צעיר. הנה קטע מתוך שיר של קובה שציטט לנו משה תבור: "שלחה שבת לשון ארוכה / מול לובן חולצתי / ובלוריתי הסרוקה / ואדע אין קודש עוד / שבוע שרשרת חולין..."

ב-1936 עלה קובה ארצה והצטרף לקיבוצו "אמריקה בניר" בחדרה. ב-1938 נישא לדוציה וב-1939 נולדה תמר. אחריה נולדו אמיר (1944), דודו (1948) ואורנה (1957).
קובה הצטרף להגנה בחדרה ב-1936 ועסק בעבודות שונות בקיבוץ. הוא היה מבין עובדי הרפת הראשונים בג'וערה ובעין-השופט ולאחר מכן נתמנה אחראי לרכישת הפרות.
ברשימה לרגל חגיגות הרפת סיפר איך סייר בקיבוצים יחד עם הווטרינר, ד"ר מרמורש והשניים בחרו את הפרות הטובות ביותר לעין-השופט.
לימים היגרה אחותו התאומה לצרפת, נישאה ונולד לה בן. בתקופת השואה נלקחה כל המשפחה למחנות ההשמדה. שנים לאחר מכן ניסה קובה למצוא אות חיים ממשפחתו – שמא אירע נס ומישהו ניצל, אך לשווא.
ביום השואה בשנת 1977 כתב קובה על ביאליסטוק: "...ביאליסטוק עירי, לא אשכחך, נעלמת בעשן ובדם, עיר בה מאה אלף יהודים... במרכז שעון העיר, גן העיר ובית הכנסת הגדול. חיי תרבות ורוח, נוער וספורט, קן שומרי של 500 חבר, הכול גז ונאלם דום. המגף הנאצי דרס והשמיד הכול".

לצד מסירותו ואהבתו לדוציה אשתו ולילדיו, הוביל יחד עם דוציה את האולפן לעברית וקליטת העלייה.
במשך 12 שנים שימש קובה מורה ומנהל האולפן ואף ריכז את מחלקת האולפנים של הקיבוץ הארצי.
בנוסף עסקו דוציה וקובה בפעילות מסורה בקרב העולים מברית המועצות ומארצות אחרות. באמצע שנות השישים כיהן קובה כמזכיר קיבוץ. כל השנים היה מעורב ושותף בוועדות השונות.
יחד עם משה שפירא יסד וארגן חוגי תחביבים ופתח את הבית לתחביבים בלול הישן. קרוב לעשרים שנה הופקד קובה על נושאי הביטוח הלאומי, עבודה ומרשם התושבים. משנות השמונים טיפל בכל הנושאים הקשורים למשרד הפנים. בדייקנות ובחריצות, כמו בכל עבודה שעשה, שירת את כלל הציבור נאמנה – כמעט עד יומו האחרון.
כילדים היינו מחכים בכיליון עיניים למסיבות יום ההולדת של ילדיו כדי לחזות בקסמיו ובכוחו הטלפתי.
קובה ניהל שנים מדור חינני בעיתון הקבוץ על שיבושי לשון. להלן קטע שנכתב ב-1977: "ברשימה על מבצעי יובל חג הארבעים מצאתי, תוך דברי השבח לחברים שנרתמו למבצעים השונים, את הפיסקה הבאה: "חברים רבים עשו ימים כלילות". המובן הוא, שהם עשו בימים מה שבדרך כלל עושים בלילות. אולי התוצאות מעשייה זו תהיה ריבוי האוכלוסייה, שזה לא היה אחד המבצעים של שנת היובל, ואולי כן? צריך היה לכתוב: "חברים רבים עשו לילות כימים", במובן שעבדו כדי לבצע את כל שהוטל עליהם להצלחת החג".
במקום אחר בעלון קובל קובה שאנחנו כפועלים עוסקים דווקא בספורט האצילי של טניס וצלילה ולא באתלטיקה קלה, כדורעף וכדורסל.

בשנה האחרונה לחייו, בפרט בחודשים האחרונים, הורע מצבו, אך הוא לא התלונן ומחשבתו נותרה צלולה.
דוציה ציינה את טיפולם המסור של עובדי חדר החולים בקובה, במיוחד של תמר בתו, שטיפלה בו במסירות אין קץ, ידעה והבינה מה הם צרכיו והקלה על ייסוריו.
קובה אהב מאוד את ילדיו ונכדיו והם החזירו לו אהבה. הוא, שנותר בודד מכל משפחתו לאחר השואה, בנה יחד עם דוציה משפחה לתפארת, והיה שותף ובונה של ביתנו הקיבוצי.
85 שנה חי קובה ונפטר ביום שנולד, חמישי ביולי – הוא יום הולדתו של הקיבוץ.
נוח בשלום קובה, חברנו.

יגאל וילפנד

קובה נפטר בשנת 1996. היה בן 85 במותו. הניח אחריו את אשתו דוציה וילדיו – תמר, אמיר, דודו, אורנה ומשפחותיהם.

מן דבורה (דוציה)