מנחם וקסלר

מנחם וקסלר
בן רחל ומאיר
עלה ארצה-1938
נשואים ראשונים-שרנקה
נשואים שניים-אדלה
אב לאיה-42 ונעמי-1947

מנחם מספר לעבודת שורשים של נכדתו אורית – 1985:
נולדתי ב-1910 בעיר זבירצ'ה שבפולין להורי רחל ומאיר. בעירי חיו 12,000 יהודים ושאר התושבים היו נוצרים. זו הייתה עיר תעשייתית שפעלו בה בתי חרושת ומכרות פחם רבים.
אבי עבד כמוכר פחם וברזל ישן (גרוטאות). היינו משפחה דתית בת 10 נפשות, שש אחיות ושני אחים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה לא נפתחו בתי-ספר, ולמדתי ב"חדר". למדנו חומש, קצת חשבון ופולנית. ב-1918 נפתחו בתי-הספר העממיים ובית-הספר התיכון.
בימי המלחמה היינו מוגבלים וסדר היום שלנו נראה כך: בשעה 8:00 הלכנו ל"חדר" ומורה יהודי דתי לימד אותנו. במשך כל היום הייתה לנו רק הפסקה אחת – חצי שעה לארוחת צהריים. כך למדתי עד גיל 12.
זכרון ילדות מיוחד שיש לי מאותה תקופה היה פנס רוח שאבי הביא לי באחת מנסיעות העבודה שלו. הפנס בער על נפט וכל הילדים קינאו בי.
...

מנחם וקסלר
בן רחל ומאיר
עלה ארצה-1938
נשואים ראשונים-שרנקה
נשואים שניים-אדלה
אב לאיה-42 ונעמי-1947

מנחם מספר לעבודת שורשים של נכדתו אורית – 1985:
נולדתי ב-1910 בעיר זבירצ'ה שבפולין להורי רחל ומאיר. בעירי חיו 12,000 יהודים ושאר התושבים היו נוצרים. זו הייתה עיר תעשייתית שפעלו בה בתי חרושת ומכרות פחם רבים.
אבי עבד כמוכר פחם וברזל ישן (גרוטאות). היינו משפחה דתית בת 10 נפשות, שש אחיות ושני אחים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה לא נפתחו בתי-ספר, ולמדתי ב"חדר". למדנו חומש, קצת חשבון ופולנית. ב-1918 נפתחו בתי-הספר העממיים ובית-הספר התיכון.
בימי המלחמה היינו מוגבלים וסדר היום שלנו נראה כך: בשעה 8:00 הלכנו ל"חדר" ומורה יהודי דתי לימד אותנו. במשך כל היום הייתה לנו רק הפסקה אחת – חצי שעה לארוחת צהריים. כך למדתי עד גיל 12.
זכרון ילדות מיוחד שיש לי מאותה תקופה היה פנס רוח שאבי הביא לי באחת מנסיעות העבודה שלו. הפנס בער על נפט וכל הילדים קינאו בי.
כשעליתי לכיתה יותר גבוהה למדנו כבר גמרא. במשך שנתיים, עד גיל בר-המצווה, למדתי בבית מדרש. את בר-המצווה חגגו לי בבית הכנסת. הנחתי תפילין על יד שמאל ועל הראש ובירכתי על התורה. אמא, אחיותיי וקרובי המשפחה השליכו עליי ממתקים ופירות.
אחת מאחיותיי הייתה חברת "השומר הצעיר". היא היתה לוקחת אותי מדי פעם לקן בסתר וכך התוודעתי לתנועה. סיימתי ללמוד בבית-מדרש והתחלתי ללמוד בתיכון. הייתי בלונדיני, דומה יותר לגוי מאשר ליהודי. היו לי חברים גויים טובים, והם לא הציקו לי.
מאוחר יותר הצטרפתי גם לתנועת "החלוץ" ופעלתי במסגרתה עד גיל 20. קיימנו חוגים בנושאי ידיעת הארץ ותנועת העבודה, וכמובן שגם למדנו על תנועת "השומר הצעיר".
ב-1932 יצאנו להכשרה בצ'נסטוחובה. למדתי בפעם הראשונה בחיי לעבוד בשדה. לא פעם רעבנו ללחם, אבל תמיד הייתה אווירה טובה. כמעט כל חברי ההכשרה היו בגילי. היינו מגובשים והיה שיתוף פעולה טוב בינינו.

ב-1938, שנה וחצי לאחר שחזרתי מההכשרה הביתה, עליתי לארץ בעלייה בלתי לגאלית. לפני כן נסעתי לוורשה לפגוש את חבריי. כולנו התרכזנו בבית מלון ואיש לא ידע על כך (כולל הורינו). הוריי ידעו שאני עומד לעלות ארצה, אך לא היו בידיהם הפרטים המדויקים.
רק חבר אחד, מזכיר הקן היה מצוי בסוד הדברים. היה הסכם בינינו – אחרי שאגיע ארצה אכתוב לו מכתב ואספר לו על חוויותיי. כך גם נודע להוריי שעליתי לארץ-ישראל.
הנסיעה נמשכה חמישה ימים, באנייה הצטופפו 120 איש. הגענו לחוף נתניה בלילה ומיד למחרת בבוקר נסעתי לקיבוץ בחדרה. שהיתי שם ימים אחדים ואחר-כך נסעתי לג'וערה. בימים הראשונים עבדתי בחצר וביער, ואחרי זמן נעשיתי עגלון. נהניתי מאוד מעבודה זו וגם למדתי לרכב על סוס ולחרוש.
ב-1939 החלו המאורעות וכמעט כל לילה ניסו הערבים לתקוף אותנו. לכל מקום שהלכנו, היינו נושאים נשק.
מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה והמצב נעשה קשה יותר. נבחרתי להיות נהג של אוטו משא. כל יום הצטרכתי לנסוע מעין-השופט לחיפה כדי להביא אספקה לקיבוץ. כל יום התחוללו מאורעות וערבים ירו על העוברים בדרך.
אני זוכר שעם הכרזת מדינת ישראל הוצאנו יין וכוסיות ורקדנו כל הלילה. החלו לגייס אנשים לצבא ולפלמ"ח. רוב הזמן הייתי מגוייס לצבא כנהג ובעיקר נסעתי עם אנשי הפלמ"ח מהגדוד השלישי.
הבסיס שלי היה בבית-שאן. כל לילה נסעתי לנגב. הייתה תקופה שנסעתי בשיירות לירושלים הנצורה כדי לספק דלק ומזון לתושבים. הערבים ירו על כביש שער-הגיא, ולא תמיד עברה השיירה בשלום.
פעם אחת, אחת השיירות שלנו לא הצליחה לצאת מירושלים שבוע שלם. במשך זמן זה שהינו בבית מלון ובשעות היום עבדנו בעיר עם האוטו. מאוחר יותר פתחה ההגנה את "דרך בורמה". זו הייתה חוויה מרגשת אבל גם מסוכנת.

ב-1932 פגשתי את שרנ'קה בהכשרה ובשנת 1938 נפגשנו שוב. החלטנו להיכנס לחדר משפחה וקיבלנו אוהל. ב-1941 התחתנו.
באחד החורפים נשבה רוח עזה והאוהל נפל. קיבלנו חדר בצריף ללא שירותים. אם הצטרכנו ללכת לשירותים באמצע הלילה, נאלצנו להתלבש וללכת 60-50 מטר עד שהגענו לשירותים ציבוריים.
החדר שלנו בצריף היה נקי ומסודר. בנינו ארון מארגזים ובמקום דלת תלינו מעין וילון עם רקמה יפה וצבעונית. כיסאות לא היו, לכן ישבנו על פחי נפט שכוסו בשק ועליו רקמה צבעונית. כדי לחמם את החדר השתמשנו בפרימוס קטן עם נפט. למרות הכל, החיים היו יפים ועליזים. כל דבר חדש שקיבלנו לחדר גרם לנו לשמחה גדולה.
איה, בתנו הבכורה, נולדה בצריף ב-1942. כשמלאה לה שנה עברנו לגור בחדר בנוי. היינו מאושרים מכך. זו הפעם הראשונה שהיו שירותים בבית – לכל שתי משפחות.
ב-1947 נולדה נעמי. אני המשכתי לעבוד בנהגות עד שנת 1956. לאחר מכן עבדתי במיברג ארבע-חמש שנים. מאוחר יותר עבדתי בבית-קירור אזורי לאיסום פירות ופרי הדר.
ב-1962 איה התחתנה ועברה לקיבוץ יפעת.
ב-1969 נפטרה שרנ'קה. לצערי היא לא הספיקה להשתתף בחתונתה של נעמי שנערכה חודשיים וחצי לאחר מכן.

ב-1970 נסעתי בפעם הראשונה לביקור משפחתי בארצות-הברית וקנדה. באותה שנה נולדה שרון, בתה הבכורה של נעמי. כל שלוש שנים התאסף עוד ילד, ועכשיו אנחנו משפחה גדולה ושמחים לראות את הילדים גדלים ומתפתחים יפה.
בשנת 1976 נפגשתי עם אדלה והחלטנו לחיות יחד ולשמח את כל הנכדים והנכדות. כך כל שבוע מבקרים אצלנו בני המשפחה.
עכשיו אני עובד כחצרן ואחראי על התיקונים בבתי החברים, ונהנה מאוד מעבודתי זו.

מנחם נפטר ב-1992 והוא בן 82. השאיר אחריו את אדלה אשתו, בנותיו איה ונעמי ומשפחותיהן.