מישה רימון (מילגרום)
בן שרה ויעקב
עלה ארצה-1934
נשוי לקשטן
אב ליהודה-1943, בנימין ובתיה-1946

דברי ההספד בהלוויה:
מישה רימון נולד ב-1910. איש מעשה ואדמה, אומן וליצן לעת מצוא.
בכל תכונות אלו התברך מישה והן היו לתמצית חייו. הוא עשה הכול מתוך אהבה ומסירות והכול מלווה היה תמיד בהומור.
מישה נולד בגורדנו –רוסיה, להוריו שרה ויעקב מילגרום, בימי מלחמת העולם הראשונה. המשפחה עברה לאודיסה, שם קיבל את השכלתו וספג את התרבות העברית בבית הספר מיסודו של חיים נחמן ביאליק. באודיסה גם קיבל את השכלתו הראשונה בנגינה על כינור. אחר חזר...

מישה רימון (מילגרום)
בן שרה ויעקב
עלה ארצה-1934
נשוי לקשטן
אב ליהודה-1943, בנימין ובתיה-1946

דברי ההספד בהלוויה:
מישה רימון נולד ב-1910. איש מעשה ואדמה, אומן וליצן לעת מצוא.
בכל תכונות אלו התברך מישה והן היו לתמצית חייו. הוא עשה הכול מתוך אהבה ומסירות והכול מלווה היה תמיד בהומור.
מישה נולד בגורדנו –רוסיה, להוריו שרה ויעקב מילגרום, בימי מלחמת העולם הראשונה. המשפחה עברה לאודיסה, שם קיבל את השכלתו וספג את התרבות העברית בבית הספר מיסודו של חיים נחמן ביאליק. באודיסה גם קיבל את השכלתו הראשונה בנגינה על כינור. אחר חזר לגורדנו.
ב-1922 הגעתי לגורדנו שהייתה עיר שופעת תורה ותרבות ופגשתיו בגימנסיה "תרבות". מישה היה צעיר ממני ואני התקבלתי למחלקה מעליו. דרכינו נפרדו לתקופה קצרה.
ב-1924 מישה היגר עם משפחתו לקנדה. גם אני הגעתי עם משפחתי לארה"ב מספר שנים אח"כ (1927). לימים נפגשנו בוועידה של "השומר-הצעיר" במונטריאול.
ב- 1929, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ, גאה גל ציוני בקנדה. מישה יצא לבדו להכשרה באחת המושבות היהודיות בקנדה המערבית, שם עבד בחקלאות במשך שנה.

ב-1934 הוא עלה לארץ. מאז דרכינו לא נפרדו לאורך כל התחנות - חדרה, ג'וערה, עין-השופט, עד יומו האחרון.
מימי חדרה נשאר חרות בזיכרוננו האירוע שבו מישה ניגן על כינורו באוהל באחד מלילות הסערה החורפיים. לפתע האוהל התמוטט והכינור נשבר. היה זה יום אבל למישה ולקיבוץ כולו. לא השלמנו עם מה שקרה וחיש מהר התארגנו לרכוש לו כינור חדש. התגייסנו באחת השבתות לזיבול ידני בפרדס. לא ארכו הימים, לפני פרוץ מלחמת העולם, והגיע כינור חדש, מתנת הגיס של חנה מברטיסלבה. איש שבעצמו לא זכה לנגן כי נספה בשואה. שוב מנגינותיו של מישה חזרו למגרשנו.
בחדרה הכיר מישה את רחל שכונתה קשטן. זו היתה חתונה ראשונה בין "אמריקאי" ל"פולניה" -  שתי קבוצות שהתאחדו לקיבוץ אחד. חתונתם של מישה וקשטן היוותה משהו סמלי לקיבוץ "אמריקה-בניר". לימים המשפחה חבקה את בנם בכורם יהודה (1943) ואחר-כך נולדו התאומים - בתיה ובנימין (1946).
עברו הימים ומישה נעשה לעגלון, אחר כך פלח. את כינורו הוא לא הזניח והוזמן להשתתף באנסמבל הקאמרי של הקיבוץ-הארצי, שם הפליא לנגן. כמו כן ניגן בתזמורת האזורית בניצוחו של אהרון חרל"פ.
חג הפורים היה מאוד משמעותי למישה. הוא היה זה שנתן את הטון והשמחה לחג הסוער הזה. לעיתים הפריז בשתייה אבל ידע לשים את הגבולות.
בשנות השישים הוא כותב בעיתון הקיבוץ: "התחפושת היא הדבר העיקרי בפורים. יש הזדמנויות נוספות מלבד פורים לעשות שמח. תהלוכת המסכות צריכה להיות הפתעה. בתחילת הערב צריכה להנתן הרבה תשומת לב לתחפושות. חסרה תזמורת גדולה שתחזיק את האנשים עד מאוחר בלילה. רצפטים ארגוניים וטכניים קשה לתת. ההצלחה היא גם מקרית".

הדור הצעיר הכיר את מישה בערוב ימיו. הוא ראה אותו בסבלו, בנכותו ובשתיקתו. מישה נסגר בתוך עצמו ויחד עם זאת התמיד בחריצותו בעבודת הברגים ב"הדרן".
דור הבנים הראשונים של הקיבוץ והחברים הוותיקים,זוכרים את מישה העגלון ששמו יצא לפניו. מישה הפותח את התלמים הראשונים בג'וערה. מישה המוביל את העגלות מלאות האבנים מהסיקול. מישה הזוכה להוציא לחם מן הארץ הבראשיתית.
אנחנו זוכרים את מישה בימי חג ובמיוחד בפורים - הליצן הקלאסי בתחפושתו ובדיחותיו - כמה הפליא לעשות כאשר היטיב ליבו ביין.
מישה שהיה לשם דבר בחברתנו - כמה קשה היה לראותו בשתיקתו, בבדידותו, בקשיי תנועתו, צמוד לקלנועית שלו, להדרן ולדירתו עם רחל בבית הסיעודי.
אשרינו שאנו זוכרים את ימיו הטובים, הפוריים והעליזים של מישה.
לרחל רעייתך, יהודה, בתיה ובנימין, לנכדיך- שהיית להם אב וסב מעולם לא זקן מדי -התנחמו בחייו עשירי המעש ופעולתו התרבותית והחברתית במשך עשרות שנים.
זכרו יהיה שמור אתנו תמיד.

                                                                                                                                                    יונה ינאי


מישה נפטר ב-1996 והוא בן 86. השאיר אחריו את רחל- אשתו, ילדיו- יהודה, בנימין, בתיה ומשפחותיהם.