משה אבינרי
בן אסתר ויצחק גלט
עלה ארצה-1929
נשוי לרוחקה
אב לעדה-1942, יצחק ז"ל-1947 וצביה-1955

איש רץ, ביום ובליל, בשמש ובגשם, אלפי קילומטר. עשרות שנים. כזה הוא משה. איש העובד בהתמדה, באהבה, בין העצים, בוקר, בוקר. עשרות שנים. כזה הוא משה. איש לומד – אמנם לא לימוד פורמאלי, אך קורא ללא גבול, יודע רבות בפילוסופיה, ספרות והיסטוריה, שולט בערבית, פולנית, אנגלית ואידיש – כזה הוא משה.
בעל עמדה עצמאית, המוכן להיות מיעוט של איש אחד. מפא"יניק יחידי בקיבוץ של "השומר הצעיר". עומד על עקרונותיו, לא מוותר וגם מוכן לפעול למען אמונתו. כזה...

משה אבינרי
בן אסתר ויצחק גלט
עלה ארצה-1929
נשוי לרוחקה
אב לעדה-1942, יצחק ז"ל-1947 וצביה-1955

איש רץ, ביום ובליל, בשמש ובגשם, אלפי קילומטר. עשרות שנים. כזה הוא משה. איש העובד בהתמדה, באהבה, בין העצים, בוקר, בוקר. עשרות שנים. כזה הוא משה. איש לומד – אמנם לא לימוד פורמאלי, אך קורא ללא גבול, יודע רבות בפילוסופיה, ספרות והיסטוריה, שולט בערבית, פולנית, אנגלית ואידיש – כזה הוא משה.
בעל עמדה עצמאית, המוכן להיות מיעוט של איש אחד. מפא"יניק יחידי בקיבוץ של "השומר הצעיר". עומד על עקרונותיו, לא מוותר וגם מוכן לפעול למען אמונתו. כזה הוא משה.

משה נולד בקרקוב, פולין, ב –1908 להוריו אסתר ויצחק גלט. בנעוריו חָבַר לתנועת "השומר הצעיר" ויחד עם גרעין חלוצים עלה ארצה ב-1929. עבד עם חבריו בגבעת-הקיבוצים בנס-ציונה והצטרף ל"פועלי ציון שמאל". פעילותו הפוליטית נחשדה בעיני הבריטים (בשל קרבתה היתרה לקומוניזם) והוא גורש בחזרה לפולין (ב-1933). בפולין נפגש עם ארלוזרוב, שכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, והלה הבטיח לעזור לו לשוב ארצה. באותה שנה (1933), ארלוזרוב נרצח על שפת ימה של תל-אביב ומשה נאלץ לדאוג לעצמו. בדרך-לא-דרך, תוך שהוא מבריח גבולות גם בארצות ערב, הגיע משה ב-1934 לחוף ימה של כפר-ויתקין. זמן מה עבד בנמל חיפה ולאחר מכן הצטרף לקיבוץ כפר-מנחם. בכפר-מנחם שימש משה כמוכתר בזכות ידיעותיו בערבית ועד יומו האחרון פעל והתעניין בקשרים שבין יהודים לערבים.
ב-1941 הכיר את רוחק'ה, השניים נישאו ועברו לעין-השופט.

משה ורוחק'ה, סיפור של אהבה, סיפור של יחד. שני אנשים משכילים, טובי לב, נכונים תמיד לעזור. רוחק'ה עם ההומור המיוחד שלה, ההוראה ולימוד העברית, ומשה שעמד תמיד לצדה.
ב- 1942 נולדה הבת הבכורה עדה. יצחק נולד ב-1947.
עדה ויצחק היו שניהם כבדי שמיעה מאד. עדה גדלה והתחנכה בקבוצת "ניצנים" בעין השופט ואח"כ בקבוצת "שחר" במוסד החינוכי "הרי אפרים", שם קיבלה סיוע בנושא השמיעה.
יצחק- ילד נחמד, סקרן וכחול עיניים שיצא עם הוריו לשנה לתל-אביב ללמוד בגן לחרשים. בהיותו בן חמש נדרס למוות בחצותו את הכביש בת"א (1952). אסון נורא ממנו קשה היה להתאושש. זמן מה אחרי האסון אימצו משה ורוחק'ה את צביה, שהחזירה אור של תקווה בחייהם (1955). בכוח השותפות והאהבה של רוחק'ה ומשה, יחד עם עדה, צביה והקיבוץ כולו – הם המשיכו וזכו לראות נכדים.

משה היה איש רוח במובנה הנעלה של המילה. איש שלאחר יום עבודה מפרך לא הניח ספר מידו, בקי בתולדות הפילוסופיה והמחשבה היהודית, התמודד עם רעיונותיו של ישיעהו ליבוביץ' ובקי מופלג בכל כתבי עגנון.
משה הקדים את חבריו בהבנה שלצד המהפכה של הציונות המתחדשת, יש לדאוג להעברתה של המורשת היהודית לדורות הבאים. משה הסתייג מהקמת המפעלים האזוריים וכתב, עוד שנים רבות לפני שאזהרתו התאמתה: "יעבדו שם בעיקר שכירים. אנו יכולים אולי להצליח כלכלית אבל להפסיד את הקיבוץ".

בשנות השמונים היה משה שותף לרוחק'ה במאבק למען עלייתו  של קרובם, אסיר הציון  פרופ' יצחק לוין מברית-המועצות. הוא היה מאושר כאשר המשימה הושלמה ויצחק הגיע ארצה.
רוב שנותיו בקיבוץ עבד במטעים, עובד מסור ואחראי. פעמיים יצא לפעילות מטעם מפא"י בבחירות.
משה קיים פעילות גופנית רצופה עד יומו האחרון, הן בשחייה והן בריצה. הוא נודע כאחד מן הרצים הוותיקים ביותר שהשתתפו במרוץ התבור המסורתי במשך שנים.

                                                                                                                                                      יגאל וילפנד

משה נפטר ב- 1989 בגיל 81. השאיר אחריו את אשתו רוחק'ה ובנותיו – עדה, צביה ומשפחותיהן.