ראובן שק

נולד: ניו יורק, ארה"ב
02.05.1913
כ"ה ניסן התרע"ג

נפטר: עין-השופט
08.06.2007
כ"ב סיון התשס"ז

ראובן שק
בן אסתר ובנימין
עלה ארצה-1935
נשוי ללאה
אב לברכה-1945 ודניאלה-1950

ב- 4 לנובמבר 1995, בשעה 21:40, בכיכר מלכי ישראל, עצרת תמיכה בממשלת רבין. אני מחכה לראובן ושלמק ליד המזרקה, כפי שנדברנו, לפתע נשמעות היריות ששינו את גורל חיינו, רבין נרצח.
הייתה זו אולי ההפגנה האחרונה שבה השתתף ראובן באופן פעיל, אחת מני רבות רבות בימי חייו, בניסיון מתמיד ובאמונה שהוא יכול וצריך להשתתף ולהשפיע על מהלך הדברים.

ראובן חי 94 שנים של חיים מלאים. הוא נולד בניו-יורק להוריו – אסתר ובנימין שק ב-1913. בגיל 13 הוא הצטרף לקן "השומר-הצעיר" בברנזוויל בניו-יורק, תנועה אליה היה קשור כל חייו. בסיום התיכון הוא למד שנתיים בבית-הספר למורים. אחרי חצי שנת הכשרה, הוא עלה לארץ (סוף 1935) והגיע לחדרה לקיבוץ "אמריקה- בניר".
כאן הוא היה שותף בעלייה לג'וערה - בשנים הראשונות של בראשית ויצירה חלוצית - כפי שהוא כותב שנים אחר כך לפסל יגאל תומרקין: "...דומני שבאופן מופשט ניתן להתבונן בהתיישבות הקיבוצית ככלל, וכאן בהרי מנשה בפרט, כניסיון "פיסול" תוך שימוש בחומרים מוכרים. בעבודה, בחקלאות, בתעשייה ובנושאי חברה, ניסינו לבטא ערכים שאנחנו שלמים איתם. אז כצעירים והיום כמבוגרים, אנו שואפים, כמו רבים אחרים, לחברה עם יותר שותפות ופחות ניכור, לחברה עם יותר שוויון ופחות פערים".

בקיבוץ הוא עבד שנתיים בארנביה כעובד יחיד. ב- 1942 לאחר שהארנבייה נסגרה, הוא הצטרף לצוות הרפת ושימש כרכז הענף בשנות ה-40. הוא עבד ברפת עד 1969 ואז הוא עבר למברג למשך שנים רבות.
ראובן היה מתמיד לקום בוקר בוקר לעבודה שגרתית ולא קלה, מתוך מסירות עילאית לעקרונותיו כי עבודה עצמית היא ערך עליון. בשנים האחרונות – עבד ב"הדרן" ובבית הדר.

את לאה הוא הכיר בקיבוץ כפר מנחם בראשית שנות ה-40. ב–1945 לאה עוברת לעין- השופט בעקבות חברי נעוריה - דב ושמחה ורדי, חנה ואהרון זיו ומשה ושושנה ברזילי.
בעין-השופט נולדו ללאה וראובן שתי בנות - ברכה (1945) ודניאלה (1950).
בדברים שהוא כתב לזכר לאה בשנת 1995, לאחר מותה בגיל 80, הוא מתאר באהבה את מסירותה לבנות ולמשפחותיהם:
"אי אפשר למצות את דמותה מבלי לציין את סלידתה הבוטה מהמשטר הקיים של הניצול, העוני, הרעב, האלימות ושפיכות הדמים. היא שקדה להחדיר לבנותיה את ערכי הקידמה והסוציאליזם למרות התסכול והייאוש מברה"מ".
הסוציאליזם והקומוניזם העסיקו אותו רבות. הוא היה אחד היחידים בקיבוץ שהעריץ את טרוצקי והאמין במהפכה המתמדת - לעומת הערצת רוב החברים לסטאלין.
שנים אחר כך, במפגש עם חברי גלעד הוא העיד על עצמו: "...בוויכוחים איתנו, ניסו אנשי גלעד לשכנע אותנו שמה שנקרא "שמש העמים" אינו אלא "אפלה בצהרים", כפי שכתב ארתור קסטלר (שהיה בעין השופט ביום העלייה של קיבוץ גלעד ואותו הוא מתאר בספרו המפורסם: "כגנבים בלילה"). כשלעצמי בהיותי 'טרוציקיסט נבזה', לא הייתי זקוק להרבה שכנוע..."
כבר ב-1946, ראובן הוא מבין המעטים בעין השופט, שביקרו את הנעשה בברה"מ.
עשר שנים אחר כך, הודה אהרון אפרת, אותו העריך ראובן מאוד, כי ראוי היה שנקשיב יותר לדבריו של ראובן אז.
בראיונות שעשה עימו חתנו לני שובל, שיחד עם דניאלה טיפלו בו במסירות בשנותיו האחרונות, הוא מספר על עמדותיו הפוליטיות, שהיו לא פעם במיעוט לגבי ברה"מ, מתייחס לשמירה על החילוניות, כותב נגד עבודה שכירה ומתייחס גם להכרה בשאלה הפלשתינית.

בשנותיו האחרונות בבית הדר, שמר על עצמאות מחשבה והתעניין בכל שנעשה.
באחד מן הראיונות, לפני שנה וחצי לערך, הוא מספר ללני כי יש לו פנטזייה מנהיגותית להיבחר כנציג דיירי "בית הדר" כדי להיטיב את תנאי העובדים שהוא כל כך מעריך, אך אינו בטוח שייבחר...
באותו ראיון הוא הודיע ברבים שבבחירות לעבודה יצביע בעד פרץ - "הייתי רוצה גם להיפגש איתו, היות ויש לנו כמה דברים משותפים, אך גם אם לא יתפנה להיפגש איתי, אני אצביע בעדו".
ראיתי אותו בשנה האחרונה, בבית הדר, מנסה עוד לקרוא משהו, מוקף בטיפול המסור והאוהב של צוות בית הדר ונהנה מן הביקורים של בני המשפחה.

את ברכתו לחברים בעיתון הקיבוץ, ערב ראש השנה לפני מספר שנים, הוא סיים בתקווה לשלום, בריאות ואושר. אחר כך הוסיף שורות משירו של חיים חפר, שנכתבו לאחר הירצחו של אמיל גרינצוויג ב- 1983: "... גם אם ארוך מסע הפרך/ ואם רבים כושלים אחור/ ביחד נמשיך ללכת/ בדרך אל האור...".
נזכור את ראובן בין בוני הקיבוץ.

יגאל וילפנד

ראובן נפטר בשנת 2007 והוא שבע ימים בן 94. ציווה את גופתו למדע. השאיר אחריו את בנותיו ברכה, דניאלה ומשפחותיהם.

שק לאה