בתיה  נרקיס

בתיה נרקיס
בת לאה ויעקב יופל
עלתה לארץ - 1948
נשואה לפסח
אם לאהרון (1948), חגי (1950), ציפי (1957)

עדנה קרמר – דברים בהלוויה
בתיה נולדה בדצמבר 1921 בעיירה וורושילובסקה שבאוקראינה. אביה, יעקב יופל עבד כנפח במכרה פחם. אמה, לאה הייתה עקרת בית. במשפחה היו שלושה ילדים: בתיה הבכורה, אחיה גרישה ואחותה – מניה.
בשנתיים הראשונות היא למדה בבית ספר יהודי שהלימודים בו התנהלו ביידיש. כאשר סטאלין סגר את בתי הספר היהודיים, היא עברה לבית ספר אוקראיני והצטרפה לתנועת הנוער הקומוניסטית פיוניר קומסומול (תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות).
תנאי החיים היו קשים בעיר הולדתה, הדירות היו מולאמות והמשפחה חלקה את דירתה עם משפחה נוספת.
לאחר שבע כיתות בעיירת מגוריה, רצתה בתיה לצאת לעבוד כדי לעזור לפרנסת המשפחה, אבל הוריה עמדו על כך שתמשיך ללמוד. שלוש שנים למדה בסמינר למורים בעיר הסמוכה ויניצה.
על כך סיפרה:
...

בתיה נרקיס
בת לאה ויעקב יופל
עלתה לארץ - 1948
נשואה לפסח
אם לאהרון (1948), חגי (1950), ציפי (1957)

עדנה קרמר – דברים בהלוויה
בתיה נולדה בדצמבר 1921 בעיירה וורושילובסקה שבאוקראינה. אביה, יעקב יופל עבד כנפח במכרה פחם. אמה, לאה הייתה עקרת בית. במשפחה היו שלושה ילדים: בתיה הבכורה, אחיה גרישה ואחותה – מניה.
בשנתיים הראשונות היא למדה בבית ספר יהודי שהלימודים בו התנהלו ביידיש. כאשר סטאלין סגר את בתי הספר היהודיים, היא עברה לבית ספר אוקראיני והצטרפה לתנועת הנוער הקומוניסטית פיוניר קומסומול (תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות).
תנאי החיים היו קשים בעיר הולדתה, הדירות היו מולאמות והמשפחה חלקה את דירתה עם משפחה נוספת.
לאחר שבע כיתות בעיירת מגוריה, רצתה בתיה לצאת לעבוד כדי לעזור לפרנסת המשפחה, אבל הוריה עמדו על כך שתמשיך ללמוד. שלוש שנים למדה בסמינר למורים בעיר הסמוכה ויניצה.
על כך סיפרה: "תקופת ויניצה הייתה בשבילי תקופה יפה, היו אלה הימים הטובים שלי, כשיצאתי מהבית וחדלו להשגיח עלי. היו חיי חברה, בילויים וריקודים".

את לימודיה סיימה בגיל 19. כתנאי לקבלת תעודה היה עליה לתת שנת הוראה באחד הכפרים, אלא שאז פרצה המלחמה. כאשר נפלו הפצצות הראשונות בעיירה, דרש המשטר הרוסי מהתושבים לעזוב את המקום בשל הסכנה ולעבור לסיביר ברכבת בהמות שהעמידו לרשותם.
בתיה סיפרה: "כשההורים סירבו לעזוב, בכיתי מאוד. בסוף שכנעתי אותם שצריך לעלות על הרכבת... כקומסומולית, הפכתי להיות המפקדת של המשפחה, ארגנתי הכול. לא הסכמתי שניסע לסיביר אז נסענו לטשקנט. הגענו לשם ב- 1941 חסרי כל. אחי התגייס לצבא האדום בגיל 16 וחצי וגם את אבא גייסו. הוא שירת שלוש שנים, ולאחר שנפצע פעמיים - חזר הביתה. החיים בטשקנט היו קשים מאד. עברתי קורס למדריכי ספורט ועבדתי בבית ספר, שכרי היה 300 גרם לחם. זה לא הספיק למשפחה והלכתי לעבוד בבית חרושת לייצור פצצות לקטיושות... כשלא הייתה עבודה, התנדבתי לעבוד בבית חולים עם פצועים מהחזית. עבדתי גם עם ילדים יתומים קשיי חינוך".
ב- 1945 הכירה את פסח, שעבד כצַבָּע בטשקנט, ונוצר הקשר שהוביל לחתונתם באוגוסט 1945.
בתום המלחמה, פסח, שהיה יליד פולין, רצה לחזור לפולין לבדוק מה עלה בגורל הוריו. כאשר לא מצאו איש ממשפחתו - נפלה החלטתם לעלות לארץ, כשבתיה כבר בהיריון.
העלייה הייתה מסע תלאות. אחרי טלטולים קשים בדרכים חלתה בתיה ועברה ניתוח. העולים הצטרכו לצאת למסע רגלי בהרים, אבל מפאת מצבה, צירפו את בתיה ופסח לקבוצה של זקנים וילדים שעשתה את הדרך במשאיות. כאשר הגיעו למחנה מעבר בצרפת, עלו על האונייה המפורסמת "אקסודוס" עם עוד כ- 4000 פליטים, בדוחק בל יתואר.

סיפור הגבורה של "אקסודוס" סופר רבות וגם הועלה בסרט הנודע - המרדף של האוניות הבריטיות, מאבק חסר סיכוי של העולים לרדת בחופי חיפה, העברתם בכפייה לאוניות הבריטים, שביתת הרעב שכפו על עצמם, החזרתם לחופי צרפת, מאבקם העיקש למניעת הורדתם לחוף ושוב שביתת רעב. בתגובה, הובלו הפליטים לגרמניה. בתיה בהיריון, תשושה וחולה. במחנה בגרמניה היא ילדה את תינוקה שנפטר עד מהרה. 
לאחר שנה וחצי נוספות, בתנאי מחנה קשים, זוכים בתיה ופסח להיכלל בקבוצה קטנה שיוצאת לארץ בזהות מזויפת, כאשר היא שוב בהריון. בתיה מספרת: "ירדנו בנמל חיפה, הגענו למולדת הנכספת מוכים ופצועים מבחינה נפשית. ירדנו לחוף ב- 15 במאי 1948 וקיבלנו במתנה את ההכרזה על מדינת ישראל! אחרי כמה חודשים קיבלנו מתנה נוספת – בני הבכור אהרון נולד". תחילה, חיה המשפחה בחיפה ופסח עבד בצבעות. ב- 1950 נולד בנם השני חגי.

ב- 1953 הגיעו לקיבוצנו דרך קשרים עם חברי עין השופט יוצאי העיר לוּצְק, בה נולד פסח. ב- 1957 נולדה בתם הצעירה ציפי.
בשנים הראשונות עבדה בתיה בבית ילדים והייתה גם מורה להתעמלות. אחר כך עבדה בקומונה ולאחר מכן במשנקים. המשפחה נקלטה יפה בחיי הקיבוץ.
בתיה עשתה רבות כדי להביא את הוריה ארצה, בתקופה שכמעט לא הייתה עלייה מרוסיה.
ההורים היו למודי אסונות - האב חזר מהמלחמה עם נכות בידו, האח של בתיה נפטר בטשקנט ממחלה ממארת בהיותו בן 34 והשאיר אחריו שלושה ילדים. לאחר תקופה קצרה נפטרה גם אחותה, כתוצאה מטעות רפואית, כשהיא בת 24 בלבד ואם לילד. בעלה נישא בשנית והקשר עם המשפחה אבד. 
הוריה של בתיה הגיעו לקיבוץ ב- 1968 וזכו לתקופת חיים שקטה ונעימה לצד משפחתה של בתם היחידה שנותרה.
במלחמת יום כיפור (1973), הבן אהרון, שהיה מ"פ בגדוד טנקים, לחם בסיני וגורלו לא נודע. שבועות מורטי עצבים עברו על המשפחה ועל הקיבוץ עד שהתפרסמה רשימת השבויים והידיעה: "אהרון חי, שבוי במצרים ובקרוב יחזור". ההתרגשות בקיבוץ הייתה רבה. חברים רבים נהרו לביתם של בתיה ופסח להרים כוסית.
התרגשות נוספת חוותה בתיה ב - 1975, כשנודע להם במקרה שבין העולים שהצליחו לצאת מרוסיה הגיע יוסף, בן אחותה שנפטרה. לאחר שנים ארוכות של נתק, מבלי שידעה דבר אודותיו, חודש הקשר במפגש רווי סיפורים ודמעות. יוסף ומשפחתו השתקעו בבאר שבע ושמרו על קשר עם המשפחה. האם לאה נפטרה בקיבוצנו ב- 1987, האב יעקב נפטר שנה אחריה.
בתיה עברה לבית הדר לפני כ- 10 שנים והשתלבה יפה בחיי הבית. עם הזמן הורע מצבה.
פסח עבר לגור בקרבת מקום ועשה הכול כדי להנעים את שהותה שם, כשהוא מקפיד לבקרה מדי יום ביומו בנאמנות לאין קץ. גם ילדיהם שמרו על קשר קבוע.

יתנחם פסח במשפחה היפה והאוהבת שהקים עם בתיה, לאחר מסע חיים קשה ומטלטל, וברוגע שמצאו בקיבוצנו, בו בחרו לבנות את ביתם. שלושת ילדיהם זיכו אותם בשמונה נכדים ובשני נינים.
אנו משתתפים בכאבם של אהרון, חגי וציפי ובני משפחותיהם בהיפרדם מבתיה, סבתא ואם, ושולחים תנחומינו ליוסף ומשפחתו.
תנוח בתיה בשלווה בנופי היער שלנו.  יהי זכרה ברוך.

בתיה נפטרה באפריל 2014 והיא בת 92 שנים. השאירה אחריה את פסח – בעלה, ילדיה – אהרון, חגי, ציפי ומשפחותיהם.