דב ורדי

 דב ורדי
בן עדינה ודוד רייזן
עלה ארצה-1939
נשוי לשמחה
אב להלל-1941, רוחמה-1945 וניבה-1951

דברים בהלוויה:
דב ורדי, בן אידה ודוד רייזן, נולד ב- 1913 בברונזוויל, שכונה יהודית גדולה בברוקלין. הוריו – עדינה ודוד, יוצאי רוסיה, ניהלו את הבית ברוח חופשית. מגיל צעיר למד דב עברית בתלמוד תורה. בגיל 12 וחצי הצטרף ל"השומר הצעיר".לימים הפכה קבוצתו לקיבוץ עלייה א'.
ב-1928, בהיותו בן 15 החל לכתוב יומן. בדף הראשון של היומן אנו קוראים:
"כותב אני בעברית. מדוע? באנגלית יותר קל להביע את מחשבותיי. אבל עברית היא שפתי. זו שפת האם של כל יהודי באשר הוא שם. עברית היא שפה טהורה וקדושה. המחשבות שאביע חייבות להיות טהורות כמוה".
דב המשיך ללמוד עברית ויהדות בבית מדרש למורים. בנוסף,סיים את לימודיו בברוקלין קולג' והגיע לרמה גבוהה בשתי השפות. מאוחר יותר ביקש ממנו שלונסקי לעזור לו לתרגם את מחזותיו של שיקספיר לעברית בזכות שליטתו בשתי השפות.

...

 דב ורדי
בן עדינה ודוד רייזן
עלה ארצה-1939
נשוי לשמחה
אב להלל-1941, רוחמה-1945 וניבה-1951

דברים בהלוויה:
דב ורדי, בן אידה ודוד רייזן, נולד ב- 1913 בברונזוויל, שכונה יהודית גדולה בברוקלין. הוריו – עדינה ודוד, יוצאי רוסיה, ניהלו את הבית ברוח חופשית. מגיל צעיר למד דב עברית בתלמוד תורה. בגיל 12 וחצי הצטרף ל"השומר הצעיר".לימים הפכה קבוצתו לקיבוץ עלייה א'.
ב-1928, בהיותו בן 15 החל לכתוב יומן. בדף הראשון של היומן אנו קוראים:
"כותב אני בעברית. מדוע? באנגלית יותר קל להביע את מחשבותיי. אבל עברית היא שפתי. זו שפת האם של כל יהודי באשר הוא שם. עברית היא שפה טהורה וקדושה. המחשבות שאביע חייבות להיות טהורות כמוה".
דב המשיך ללמוד עברית ויהדות בבית מדרש למורים. בנוסף,סיים את לימודיו בברוקלין קולג' והגיע לרמה גבוהה בשתי השפות. מאוחר יותר ביקש ממנו שלונסקי לעזור לו לתרגם את מחזותיו של שיקספיר לעברית בזכות שליטתו בשתי השפות.

דב ושמחה עלו ארצה ב-1939 והגיעו לקיבוץ כפר-מנחם וכעבור שנה עברו לעין-השופט. כאן הם הקימו את משפחתם ונולדו ילדיהם - הלל (1941), רוחמה (1945) וניבה (1951).
דב עבד ברפת מספר שנים, אבל היה ברור שמקומו בחינוך מפני שהיה מחנך מעולה מטבעו. הוא חינך את קבוצת "עופר" במשך 8 שנים והיה בין מייסדי מוסד "הרי אפרים"  בו לימד את המקצועות הרוח וכן היה רכז פדגוגי. הוא היה מורה ומחנך מקורי והכניס לשיטת הנושאים הלימודיים את נושא האולימפידה והרבה מספרות העולם, ולימודי תרבותי. בה בעת לימד גם בסמינר הקיבוצים.
מערכת החינוך הממשלתית הכירה את כישרונו. בתחילה עבד באגף לחינוך התיישבותי כאחראי על נושא עבודות הגמר, ומאוחר יותר הפך מפקח ארצי לנושא עבודות הגמר ומילא את התפקיד בהצטיינות במשך שנים.
הוא דרש, דחף, שכנע, הדריך – והשליש את מספר התלמידים שהגישו עבודות גמר – חלקן במקום בחינות בגרות. הוא היה ממונה על עשיית עבודות הגמר ב- 150 בתי ספר.
לצד עבודתו כמורה ומחנך לא זנח דוב את עבודתו הספרותית ואת אהבתו לספרות האנגלית ובמיוחד לשקספיר ויצירתו. אהבה זו הביאה אותו לכתוב ספר שזכה לביקורות נלהבות. נאמר עליו: "זהו הספר העברי השלם והטוב ביותר שנכתב על שיקספיר עד כה והוא דבר בשעתו אשר ממלא חלל ריק במדף הספרים."
דב עסק גם בתירגום ספרים ושירים מעברית לאנגלית, כמו - "השלום שלי" וההגדה של הפסח הקיבוצי. באופן קבוע הזמינו ממנו עורכי כתבי-עת בעולם ביקורות באנגלית על ספרים ישראליים חדשים.
דב עבד גם ב"מורשת" והשתתף בעריכת ספר על תנועת "השומר הצעיר" בארצות-הברית.
למרות עיסוקיו הרבים מצא זמן לפעילות ענפה בבית: ערך את עיתון הקיבוץ, ריכז את צוות מועדון 5, אירגן והנחה את ערבי השואה והגבורה.

בשנים האחרונות הקדיש את רוב זמנו לארכיון: חידש, פיתח והפך אותו למוסד עשיר ומסודר – דוגמה לארכיונים בכל הארץ – וכן לאתר בעבור מבקרים בקיבוץ ותיירים.
דב לא הסתפק בעבודה השגרתית של הארכיון. הוא הוציא לאור את החוברות "בצרור אחד" – תולדות חייהם של 42 חברים, נכס יקר בהיסטוריה של הקיבוץ וחבריו. חבל שלא הספיק לפרסם צרור אחד על חייו הוא.
דב היה איש אשכולות, חייו היו מלאים בתוכן, אושר וסיפוק.
יהי זכרו מבורך.
                                                                                                                        משה ברזילי


דב נפטר בשנת 1996 והוא בן 82. השאיר אחריו את רעייתו שמחה ואת ילדיו- הלל, רוחמה, ניבה ומשפחותיהם.