אתר ההנצחה של עין השופט - חולבסקי אידה

נולדה: פוזנן, פולין
10.05.1920
כ"ב אייר התר"פ

נפטרה: עין השופט
23.10.2010
ט"ו חשון התשע"א

אידה חולבסקי
בת מרדכי וולה מילביץ'
עלתה ארצה-1950
נשואה לשלום
אם לנאווה-1951 ויצחק-1954

מתוך ההספד בהלוויה של בנה - איציק:
אימא נולדה ב-10.5.1920 בעיר פוזנאן שבמערב פולין.
ההורים - וולה ומרדכי מילביץ', היו מבוססים מבחינה כלכלית. לאימא היו עוד חמישה אחים ואחיות.
כל משפחתה נספתה בשואה. האובדן הנורא ליווה אותה כל חייה והיה מרכיב משמעותי מאוד בעיצוב הווייתה.
בעיר פוזנאן התקיימה קהילה יהודית ענפה ומאורגנת. אימא הגדירה בזיכרונותיה את ילדותה כילדות מאושרת. למשפחה הייתה דירה גדולה ועוזרות בית. אימא למדה ביסודי ובתיכון בבית ספר פולני- יהודי.
בשנת 1929 הוקם בפוזנאן קן "השומר הצעיר". שנה לאחר מכן הצטרפה אליו אימא והיא בת 10. אימא ציינה כל השנים את התקופה בה הייתה בתנועה כתקופת נעורים נפלאה.
כך היא כתבה בזיכרונותיה: "הקן שפע שמחת חיים, שירה וריקודים. בתוכו צמחו גם היכרויות ואהבות תמימות. אני וחברותיי היינו קוראות ספרים בלטריסטיים (ספרות יפה) כדי שיהיה על מה לדבר עם איזה מחזר מיועד".
בגיל 15, שנת 1935, יצאה אימא למושבת מדריכים ארצית, אותה ניהל צבי בן חורין ז"ל ועימו הדריכה ציפקה אפרת תיבדל לחיים ארוכים.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, ברחה אימא לביאליסטוק, שם התגוררו שלוש מאחיותיה ואחיו של אביה.
רבים מחניכי תנועות הנוער ביקשו להגיע לווילנה אשר בליטא, שהייתה תחת השלטון הסובייטי. בסוף דצמבר 1939, בשלג עמוק ובקור עז, ניסתה אימא לחצות את הגבול לליטא יחד עם קבוצת פליטים. הקבוצה נתפסה במעבר הגבול והוסגרה לידי הכוחות הסובייטים. לאחר מספר ימים בבית מעצר בלידא, הועברו אימא וחבריה לכלא בברנוביצ'ה. בכלא חוותה אימא חוויות קשות. אחת מהן הייתה לאחר שנתפסה יוצרת קשר מורס עם תא שכן. כעונש הוכנסה לצינוק לשלושה ימים.
לאחר מספר חודשים, נלקחה עם עוד אלפיים אסירות ואסירים ברכבת לכלא בעיר אורשה - בביילרוסיה, על הדרך בין מינסק למוסקבה. בכלא זה התנאים היו קשים עוד יותר, ובמשפט שנערך לה שם, בגין חציית הגבול, קיבלה עונש של שלוש שנים במחנה עבודה. את העונש היא נשלחה לרצות במורדובסקאיה, 400 ק"מ ממוסקבה, אזור של מחנות עבודה.
העבודה של אימא הייתה יצירת חרוזים מעץ. הנוהל היה של משמרות עבודה ושינה של ארבע שעות כל אחת - סביב השעון. במחנה הייתה מכת כינים ושררו תנאים קשים ביותר. במחנה פגשה אימא שלוש חברות מ"השומר הצעיר", ויחד הן הפכו לחבורה מגובשת. תנאי התברואה הקשים גרמו לאימא ולחברותיה מחלות רבות.
לאחר פרוץ המלחמה בין רוסיה לגרמניה, בקיץ 1941, החמיר המצב. במחנה הייתה האפלה והושלטו תנאי משמעת קשים עוד יותר. אימא שוחררה ממחנה העבודה לאחר שנתיים, לאחר הסכם שנעשה בין הסובייטים לממשלה הגולה של פולין.
הקצין ששחרר את אימא וחברותיה אמר להן שהן מקבלות לחם וקצת רובלים ויכולות לנסוע לאן שהן רוצות, רק לא לאזור הקרוב לחזית. אימא וחברותיה בחרו לנסוע לטשקנט.
אימא סיפרה: "עסקנו בהוצאת כינים ושרנו. בתחנת הרכבת היו מים חמים ויכולנו גם לכבס את השמלות".
טשקנט הייתה מפוצצת בפליטים ואימא המשיכה במסעה לבוכרה, שם שרר רעב ומחסור. יחד עם חניכי "השומר הצעיר" ו"דרור", הגיעה אימא לקולחוז "אוקטובר האדום". אימא וחבריה הוכנסו לאורווה בקולחוז בתנאים תברואתיים קשים מאוד.
אימא המשיכה לנדוד עם חברים נוספים, לעיר מארי בטורקמניה, לא רחוק מגבול איראן. האקלים היה קשה, למעלה מ- 50 מעלות. אימא עבדה בצחצוח נעליים בקרן הרחוב. היא החלה לסבול מבעיות בריאות ואושפזה בבית חולים.

בתום המלחמה, לאחר מסע נדודים ארוך ומפרך, חזרה אימא לקראקוב שבפולין. שם נאמר לה שאם היא רוצה לפגוש חברים מ"השומר הצעיר" כדאי שתמשיך ללודז'.
בהגיעה ללודז', פגשה שני בחורים שדיברו עברית, אחד מהם היה זלמן ליבנה והשני - שלום חולבסקי, שלימים יהיה בעלה. זה היה המפגש הראשון ביניהם ב- 1946. בהמשך פגשה אותו בקראקוב. בזיכרונותיה היא כותבת: "שלום בא להרצות בקראקוב, הוא הרשים את כולם, הייתה לי אמביציה להכיר אותו".
כארבע שנים גרה אימא בוורוצלב. בפסח 1950, עלתה לארץ והצטרפה לאבא בעין השופט. כאן הקימו בית ומשפחה ונולדנו –
נאוה (1951) ואני (1954).
בשנים הראשונות עבדה אימא במטבח ובהמשך בקומונה - מחסן הבגדים. כילד, אני זוכר ששמעתי ממקום עבודה זה הרבה סיפורים, הווי ובדיחות. אימא שימשה גם כסדרנית עבודה והייתה חברה בוועדת חברים ובריאות.
בסוף 1968, עברה אמא לעבוד ולנהל את המרכול, שם עבדה עד גיל 80 , לפני כ- 10 שנים.
במרכול, הביאה אימא לידי ביטוי תכונות רבות האופייניות לה - כישרון מסחרי, רגישות לאסתטיקה ויכולת גבוהה לשרת את הציבור באדיבות ובנועם.
לאחר סיום עבודתה בכלבו, היה לאימא קשה מאוד. המסירות, האחריות והאהבה שלה לעבודה - מילאו את הווייתה לאורך שנים.

לפני שבע שנים, הועברה אימא לבית הסיעודי עקב מחלה ארורה שניתקה אותה מהוויית העולם, מהזיכרון ומהקשר המלא עם המשפחה.
אימא, הייתה לך תקופת ילדות ונעורים מאושרת בפולין, תקופה קשה מאוד בזמן המלחמה וחיים שלמים ויפים במשך 60 שנה בארץ ובקיבוץ.
תמה מסכת חייך, אימא, את יכולה להיות גאה במשפחה שהקמת.
נוחי בשלום על משכבך.
באהבה
איציק

אידה נפטרה באוקטובר 2010 והיא בת 90. השאירה אחריה את שלום בעלה ואת ילדיה – נאוה ואיציק ומשפחותיהם.

ורסס ולה

חולבסקי שלום