אטי (אסתר)
בת מרגרית וז'אק סרוסי
עלתה לארץ - 1945
נשואה לשמואל מונוביץ'
אם לחנה (1947), יגאל (1952), איתי (1959)

אטי בקהיר, בירת מצרים באוגוסט 1925. הוריה, מרגרית לבית גריאני וז'אק סרוסי, שניהם ילידי מצרים, שהביאו לעולם שמונה ילדים – שני בנים ושש בנות: ויקטור, יוסף, רוז (שנפטרה בצעירותה ממחלה) רְנֶה, ז'נט, לילי, אטי - ובת הזקונים מרי.
אביה היה יבואן חרסינה ואימה הייתה עקרת בית. אחיותיה הגדולות עסקו בתפירה ורקמה לנשות החברה הגבוהה. התרבות השלטת בבית הייתה צרפתית. המשפחה הייתה מבוססת וחיה ברווחה.
בשנות ילדותה היא למדה בבתי...

אטי (אסתר)
בת מרגרית וז'אק סרוסי
עלתה לארץ - 1945
נשואה לשמואל מונוביץ'
אם לחנה (1947), יגאל (1952), איתי (1959)

אטי בקהיר, בירת מצרים באוגוסט 1925. הוריה, מרגרית לבית גריאני וז'אק סרוסי, שניהם ילידי מצרים, שהביאו לעולם שמונה ילדים – שני בנים ושש בנות: ויקטור, יוסף, רוז (שנפטרה בצעירותה ממחלה) רְנֶה, ז'נט, לילי, אטי - ובת הזקונים מרי.
אביה היה יבואן חרסינה ואימה הייתה עקרת בית. אחיותיה הגדולות עסקו בתפירה ורקמה לנשות החברה הגבוהה. התרבות השלטת בבית הייתה צרפתית. המשפחה הייתה מבוססת וחיה ברווחה.
בשנות ילדותה היא למדה בבתי ספר צרפתיים, אנגלים ואמריקאים, שפעלו בקהיר באותן שנים, וזכתה גם להשכלה תיכונית.
בגיל 15 אביה נפטר.

היא הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", בעקבות אחיה, וחברה שכבר הייתה בתנועה. התנועה הפכה להיות לביתה השני. היא יצאה להכשרה והתכוננה לעליה לארץ, למרות התנגדות משפחתה. לפני העלייה לארץ היא נישאה בנישואים פיקטיביים לאחד מחברי התנועה, תנאי שהיה חיוני מבחינת משפחתה שיסכימו לעלייתה. הנישואים הפיקטיביים איפשרו לבני הזוג להשתמש באותו סרטיפיקט, דבר שהיה מאד מקובל באותה תקופה. כמובן שהם נפרדו לאחר העלייה.
אטי באה לארץ ב – 4.1.1945 עם סרטיפיקט של תיירת, ובשהות מוגבלת בזמן. יחד איתה עלו כמה מחבריה מהתנועה. תחנתם הראשונה הייתה בלוד ובתל אביב. כדי להישאר בארץ היא נדדה, עם חבריה, לישובי הגליל, משם הם עברו לסוריה וחזרו לארץ באופן בלתי לגאלי. כך הושלם מסע העלייה שלה לארץ.
הקבוצה המצרית הגיעה להכשרה בעין השופט ושהתה כאן כשנה וחצי. בעין השופט הם גרו בחורשת הפלמ"ח וגוייסו ל"הגנה". ב – 1946 עבר הגרעין המצרי לרמת השרון, שם התאחד עם גרעין בלגי שהיה בהכשרה בקיבוץ עמיר. הגרעין המאוחד התעתד להקים את קיבוץ נחשונים. היא נשלחה ללמוד ניהול מטבחים ובישול בוויצו. ברמת השרון נוצר הקשר עם שמואל, שהשתייך לגרעין הבלגי.
ב-1947 נולדה בתם הבכורה – חנה.
ב – 1949 עלה קיבוץ נחשונים על הקרקע, ליד המבצר מגדל צדק, באזור ראש העין, לא רחוק מהגבול הירדני. בשנה זו אמה, 2 אחיה ואחותה עלו לארץ. אמה הגיעה לעפולה, אחיה התפזרו במקומות שונים בארץ.
אחרי שלוש שנים בנחשונים, אטי ושמואל יוצאים לשנת חופש מהקיבוץ. ב – 1952 נולד יגאל, ולאחר מכן הם חוזרים לנחשונים. אטי עובדת במטבח ובחינוך, לזמן קצר.
ב-1957 עולות אחיותיה, שנשארו במצרים, יחד עם משפחותיהם וקובעים את מושבם בעפולה, יחד עם האם.
בשנה זו נחשונים עוברים משבר חברתי שבעקבותיו עוזבות משפחות וחנה נשארת ללא קבוצה חינוכית. הם מחליטים לעבור לעין השופט כדי למצוא לחנה מסגרת חינוכית. הבחירה בעין השופט קשורה לזיכרונות שהיו לאטי מתקופת שהותה בהכשרה. המשפחה מתרחבת כשנולד איתי ב-1959.
בשנים הראשונות בעין השופט היא עבדה במטבח ובקומונת ילדים. ב – 1976 היא נכנסה לעבוד במתפרה ועבדה בה שנים רבות, עד סיום עבודתה בסביבות שנת 1999. 
בשנים בהם שני בניה שירתו בצבא היא מצטרפת לוועדת קשר, הדואגת לחיילי הקיבוץ.
חנה ויגאל, ילדיה, מקימים משפחות והיא זוכה לשמונה נכדים, המביאים אושר לחייה. איתי בונה את חייו באמריקה הרחוקה, דבר הגורם לה ולשמואל געגועים ודאגה. הוא חי עם אשתו, פולה, בצפון קרולינה ועוסק בצילום.
ב – 2001 נפטר שמואל, לאחר תקופה ארוכה של מחלה וסבל, כאשר אטי סועדת אותו במסירות ואהבה.
בשנים האחרונות היא זכתה לחבוק עשרה נינים שהכניסו שמחה גדולה לחייה.

אטי הייתה ידועה בהופעתה המטופחת ובגינה הפורחת ליד ביתה, בה טיפלה והשקיעה שעות רבות של עבודה.
ב – 2012 היא נכנסה ל"בית הדר" בעקבות נפילה ושבירת פרק הירך. היא השתלבה בחיי הבית הסיעודי כשהיא עטופה באהבת משפחתה – ילדיה, נכדיה וניניה.

היא נפטרה בשיבה טובה, במרץ 2018, והיא בת 92. השאירה אחריה את ילדיה: חנה ומשפחתה – ארבעה נכדים וארבעה נינים, יגאל ומשפחתו – ארבעה נכדים ושישה נינים, איתי ומשפחתו, אחותה מרי ומשפחתה.