|
מרתה רקובסקי
בת אליזבת ותאודור פרייברגר
עלתה ארצה-1949
נשואה לברוך
אם לגדי-1959 וחגית-1971
מרתה נולדה ב- 1934 בצ'כוסלובקיה להוריה אליזבת (ארז'י) ותאודור פרייברגר.
ילדותה עברה עליה בעיירת נופש יפה, למרגלות הרי הטטרי, טורצ'נסקה-טפליצה המפורסמת במרחצאותיה. הייתה זו עיירה קטנה שהקהילה היהודית היוותה כשליש מתושביה. משפחתה גרה בבית גדול ויפה והתפרנסה מחנות כלבו.
בעיירת הולדתה השיגה אותה המלחמה. הגרמנים הגיעו והחרימו את כל הרכוש של היהודים וגם את חנות הכול-בו של המשפחה.
ב- 1940 נלקח האב לעבודות כפיה, הוא חזר הביתה לחופשה קצרה ואח"כ שב למחנה העבודה ממנו נלקח מאוחר יותר לאושוויץ שם נרצח ע"י הנאצים. הייתה זו פרידה קשה. בבית נשארו האם ושני הילדים - מרתה בת השש ואחיה - איבו בן השנה וחצי, שלא הספיקו לברוח בזמן. האם וילדיה הובלו לעיר ז'ילינה שממנה נשלחו הטרנספורטים למחנות ההשמדה בפולין. הם הצליחו להיחלץ בעזרת סכום כסף שגייסו בני המשפחה כדי לפדותם.
...
|
|
מרתה רקובסקי
בת אליזבת ותאודור פרייברגר
עלתה ארצה-1949
נשואה לברוך
אם לגדי-1959 וחגית-1971
מרתה נולדה ב- 1934 בצ'כוסלובקיה להוריה אליזבת (ארז'י) ותאודור פרייברגר.
ילדותה עברה עליה בעיירת נופש יפה, למרגלות הרי הטטרי, טורצ'נסקה-טפליצה המפורסמת במרחצאותיה. הייתה זו עיירה קטנה שהקהילה היהודית היוותה כשליש מתושביה. משפחתה גרה בבית גדול ויפה והתפרנסה מחנות כלבו.
בעיירת הולדתה השיגה אותה המלחמה. הגרמנים הגיעו והחרימו את כל הרכוש של היהודים וגם את חנות הכול-בו של המשפחה.
ב- 1940 נלקח האב לעבודות כפיה, הוא חזר הביתה לחופשה קצרה ואח"כ שב למחנה העבודה ממנו נלקח מאוחר יותר לאושוויץ שם נרצח ע"י הנאצים. הייתה זו פרידה קשה. בבית נשארו האם ושני הילדים - מרתה בת השש ואחיה - איבו בן השנה וחצי, שלא הספיקו לברוח בזמן. האם וילדיה הובלו לעיר ז'ילינה שממנה נשלחו הטרנספורטים למחנות ההשמדה בפולין. הם הצליחו להיחלץ בעזרת סכום כסף שגייסו בני המשפחה כדי לפדותם.
האם פנתה לעזרתו של כומר אוונגליסטי שהמליץ להעביר את מרתה לבית-יתומים בעיירה מיקולש. באותה תקופה עדין לא קיבלו לבית-היתומים ילדים קטנים לכן הכומר הסתיר אותה, תקופה קצרה, בביתו. משם הועברה מרתה לבית דודתה, שזכתה בשלב זה למעמד מיוחד, משום שבעלה עסק במקצוע חיוני- מהנדס רכבות.
בבית הדודה היא הוסתרה כשבועיים בעלית גג לבדה, תקופה שנחרתה בה כחוויה קשה. מבית דודתה היא הועברה לבית היתומים של הכומר האוונגליסטי - ולדימיר קונה - שזכה לאחר המלחמה לאות "חסיד-אומות-עולם".
מרתה, בת השמונה, הייתה הילדה היהודייה הראשונה בבית היתומים. היה עליה להתרגל לשם משפחה בדוי - צ'רנה (שפירושו שחורה על שום שערה השחור), שניתן לה במקום שמה היהודי פרייברגר.
במשך הזמן נקלטו בבית היתומים ילדים יהודיים נוספים. הקבוצה מנתה 29 ילדים יהודיים ו- 20 ילדים נוצרים. הכומר שעורר חשד בלב הגרמנים, נחקר בגסטאפו, אבל שוחרר, משום שזכה להערכה ולאהדה בקרב כל תושבי מיקוליש, ולא נמצא אדם שיהיה מוכן להלשין עליו.
בבית היתומים הכירה מרתה (צ'רנה) את "אחותה" לעתיד - מרתה בלונד, גם היא ילדה יהודיה בהירת שער שהוסתרה בבית היתומים של הכומר ולדימיר קונה. השתיים התיידדו והיו כשתי אחיות ממש. הקשר בינהן, שהפך בהמשך לקשר משפחתי אמיתי, נשמר לאורך כל השנים, כאשר מרתה בעין-השופט ומרתה בלונד בקיבוץ עין החורש.
שלוש שנים הייתה מרתה בבית היתומים. באותה תקופה הסתתרה אמה בבית הכומר וניהלה את משק ביתו, עד שמישהו הלשין עליה. האם הצליחה לברוח בעזרת הכומר ונאלצה לנדוד ממקום למקום לבושה כאיכרה.
אחיה הצעיר של מרתה הוסתר אצל זוג איכרים. כשנה לפני תום המלחמה הוא הועבר גם לבית היתומים, כשהוא רק בן ארבע.
ב- 1945, עם תום המלחמה, הגיעה האם לבית היתומים לקחת את שני ילדיה. האח הצעיר לא הכיר את אמו ולא רצה ללכת עם "האישה הזאת" וברח. צריך היה לדבר על לבו ולשכנעו להכיר באמו. האם ושני ילדיה חזרו לעיירתם, לבית מוזנח שצריך היה להקימו מחדש. את האב לא ראו עוד.
מרתה בלונד גרה בעיירה אחרת, לא רחוקה, והקשר בין השתיים נשמר. מרתה הצטרפה למחנה הכשרה של "השומר הצעיר" בברטיסלבה. שם היא גילתה עולם חדש והחליטה לעלות לארץ-ישראל. ב- 1949 הצטרפה מרתה, בת ה-15, לקבוצה של עליית הנוער ועלתה לארץ.
לאחר המלחמה, הודות לידידות שנקשרה בין שתי המרתות, הכירה אמה של מרתה את אביה של מרתה בלונד, שגם הוא היה אלמן. השניים נישאו ונשארו בצ'כוסלובקיה. כך הפכו שתי המרתות לאחיות ממש.
מרתה הגיעה לקיבוץ המעפיל ונקלטה בחברת "נחשולים". לקראת הגיוס לצבא היא עברה עם חברת הנוער שלה לעין-השופט. הם התאחדו עם חברת הנוער "התחייה" לקבוצה חדשה – "אלגביש".
ב- 1952 מרתה התגייסה עם כל חבריה לנח"ל. תקופת השירות בהיאחזות סג'ור נשמרה בליבה כתקופה חלוצית של יישוב הגליל. לאחר השירות הצבאי היא נקלטה עם כל חבריה בעין-השופט והקימה בית עם ברוך רקובסקי. לימים הצטרפו למשפחה גדי (1959) וחגית (1971).
מרתה עבדה שנים רבות בחינוך כמטפלת כמעט ללא הכשרה. בתבונתה ועל פי ערכיה ידעה להעניק ולתבוע ועשתה עבודה חינוכית למופת. היא הייתה פעילה בוועדות רבות בקיבוץ - ועדת חינוך, ועדת חברים, ועדת השתלמות, ועדת מוסד וועדת הנצחה.
כל השנים זכתה להערכה רבה על היסודיות שבה, על צניעותה, על התבונה והאחריות שאפיינו אותה בכל מעשיה.
חמש שנים ליוותה את העובדת הסוציאלית של הקבוץ ברגישות ובדיסקרטיות וזכתה לאהדה ולאמון הציבור.
כשפרשה מהחינוך בחרה לעסוק בקוסמטיקה. היא למדה את המקצוע והקימה עם רותי קריפין את מכון הקוסמטיקה הנעים והמטופח של הקיבוץ, בו עבדה להנאת המבקרות הרבות.
מרתה הייתה אשת חיל. אישה של בית מטופח, גינה, מאפה טרי, תבונת כפיים של סריגה ורקמה. היא זכתה לנכדים שאהבו אותה בזכות היותה סבתא נהדרת.
עופרה בריל
מרתה נפטרה בפתאומיות ב–1997 והיא בת 63. השאירה אחריה את ברוך – בעלה, ילדיה – גדי, חגית ומשפחותיהם, אחותה מרתה בעין-החורש ואחיה – איבו בסלובקיה.
|
