מאיר גלילי
בן מרים וחיים קונסקובולסקי
עלה ארצה-1934
נשוי לבלהה
אב לאלון-1938, מרים-1944 ואלה-1954

דברי מרים, בתו, על קברו:
המון דברים אבא שלנו לא עשה - הוא לא גמר בית-ספר תיכון; לא כיכב בשום תפקיד ציבורי; לא שיקר ולא הונה; לא רב עם איש; לא חלם חלומות מלאי אמביציה; לא ניהל את אף אחד ושום דבר; לא דרש בתוקף ולא קילל; לא הרים יד, או קול, על שום יצור אנוש; לא עשה מעשי גבורה אדירים ולא צעק "אחריי!"; לא ידע מהי רשעות, או אנוכיות, או גרגרנות, או קינאה, הוא לא לבש מכנסיים קצרים, לא הלך יחף, ולא ידע לשחות. הוא לא ניצל ולא התבטל ובאורח עקרוני הוא לא...

מאיר גלילי
בן מרים וחיים קונסקובולסקי
עלה ארצה-1934
נשוי לבלהה
אב לאלון-1938, מרים-1944 ואלה-1954

דברי מרים, בתו, על קברו:
המון דברים אבא שלנו לא עשה - הוא לא גמר בית-ספר תיכון; לא כיכב בשום תפקיד ציבורי; לא שיקר ולא הונה; לא רב עם איש; לא חלם חלומות מלאי אמביציה; לא ניהל את אף אחד ושום דבר; לא דרש בתוקף ולא קילל; לא הרים יד, או קול, על שום יצור אנוש; לא עשה מעשי גבורה אדירים ולא צעק "אחריי!"; לא ידע מהי רשעות, או אנוכיות, או גרגרנות, או קינאה, הוא לא לבש מכנסיים קצרים, לא הלך יחף, ולא ידע לשחות. הוא לא ניצל ולא התבטל ובאורח עקרוני הוא לא התלונן ולא קיטר.

המון דברים אבא שלנו כן עשה - הוא היה בן הזקונים, הצעיר לחמשת האחים קונסקובולסקי,  והיה בבת עינם וילד טיפוחיהם של הוריו. הוא חרד ודאג לאחיו ששרדו ושמר איתם על קשר קבוע. כשהוריו היו "משאירים במקרה", מדי שבוע, כספים במגירה מסוימת, הוא היה סוחב ותורם אותם לקן "השומר הצעיר". בגיל 14 התאהב בבלהה הקטנה.
בכל פעם שבא לבקר, בטרם ידפוק על דלתה – היה מקנח את אפו בתרועת התרגשות קולנית. בגיל 16, כשלא התקבל לבית-ספר למכונאות בשל היותו יהודי, התעקש וחיזר על פתח המוסכים הפולניים עד שנכנעו ונתנו לו לעבוד וללמוד.

אבא נולד בפולין להוריו – מרים וחיים. הוא עלה לארץ בשנת 1934 והיה ממקימי קבוץ דן בגליל (1939).
במלחמת השחרור, בהגנה על קיבוץ דן – נהג במשאית משוריינת, היה רַגַם במרגמת טו-אינץ', חבר "ההגנה" ואיש ה"פו"ש" (פלוגות השדה). הוא אפילו נלקח בשבי לדמשק, שם קיבל את השם הרשמי: "מאייר קוביאייר – מוש קובאייר"...
ב-1948 עברו ההורים לעין-השופט. אבא היה אחראי על המוסך, אהב את אומנות המכונאות אהבה גדולה, והיה שוקע עם הבחורים בשיחה נרגשת וערנית על ה"גירבוקס" וה"בקאקס" וה"שליף-סופאפים" – כמי שמדבר על איזושהי אהובה מסתורית ואקזוטית. הוא הלך בנאמנות לגיוסים, עשה את השמירה והתורנויות וחי את חיי הקיבוץ בלי קונפליקטים פנימיים או רגשי קיפוח.
הוא סחב את הכביסה, שטף רצפות ופיצח אגוזים לעוגות של אמא; הביא ג'רג'ורס ובוטנים; התפוצץ מצחוק מדז'יגאן ושומאכר; הקשיב בנאמנות ל"קול הרעם" מקהיר ולכל מהדורות החדשות. וכל יום, כל יום, בנאמנות מפלגתית בלתי מעורערת, נרדם לפנות ערב כש"על המשמר" בידיו... הוא קנה לאמא אי-אלו 20-30 מטריות, אותן הייתה מאבדת בקביעות צפויה; שיבח את כל השמלות ואת כל העוגות שלה – עם פזילה ברורה לכיוון עוגות הפרג.

והוא ידע לאהוב בשקט, אבל באופן מוחלט ושלם.
הוא היה אבא טוב ודאגן, שביטא את אהבתו במחוות של נאמנות.
למרות שלא היה בדיוק פטרון גדול של האומנויות – התפעל בפרטי פרטים מכל פריט סטנדרטי שיצרנו בשיעורי המלאכה. היה אורז לנו חבילות לצבא בתשומת-לב ובקפידה יתירה כמי שעוסק בעבודת קודש. וכשכאב לנו או עמדנו בפני מכשולים בחיינו – היה נאנח מין "אוי" שכזה מעמקי הנשמה, כאילו רצה לקחת על עצמו את כל הכאב והסבל.
כל נכדיו היו בעיניו גאונים, ובקטנותם היה מצטט אותם ומלטף ומחבק אותם בחום ובמסירות.
הוא עמד לצידה של אמא ותמך בה בנאמנות מוחלטת גם כאשר לא הסכים עם החלטותיה או עם מאבקיה. הוא באמת באמת אהב אותה – אהבה שנמשכה 65 שנים!! אהבה כזו – אמיתית, חיה ומתחדשת – מנחילה לילדים מקור של ביטחון וניחומים שאין שני לו.

אז איך מסכמים חיי אדם? אילו מילים יעשו צדק לסיפור החיים הפרטי של אבא שלנו?
לו שאלנו אותו היה אומר בוודאי: "אילו מילים? מילים פשוטות! קינדערלאך – אל תשבחו ואל תקלסו ואל תפארו ואל תברברו, העיקר – אל תגזימו. עשו זאת בקיצור ולעניין – על מנת שתחזרו הביתה לפני שמחשיך..."
אתה תמיד תהיה אבא שלנו – אנחנו תמיד נהיה ילדיך.
                                                                                                                                               מרים גלילי


למאיר ובלהה נולדו אלון – 1938, מרים – 1944, אלה – 1954.
מאיר נפטר ב-1993 והוא בן 79. השאיר אחריו את בילהה אשתו, שלושת ילדיו ומשפחותיהם.