צבי גלצור

נולד: זאפוטרבקה, אוקראינה
05.06.1912
כ' סיון התרע"ב

נפטר: עין-השופט
02.05.1999
ט"ז אייר התשנ"ט

צבי גלצור
בן חסיה ויואל גלומצר
עלה ארצה-1934
נשוי לציפקה
אב לאשר-1941, בן עמי- 1943, מרים- 1948

דברים ביום ההלוויה:
שלום לצבי, שלום לאיש טוב, אכפתי, מעורב. שלום לאיש ששום דבר אנושי אינו זר לו. שלום לאיש של משק ומספרים, שלום לאיש של הדברים הפשוטים, שלום לצביטה המפורסמת בלחי- אות חיבה, שלום לאיש של משפחה, שלום לאיש המשנקים, משכים בוקר-בוקר לעבודה, שלום לאיש היודע הכול, ההולך סביב הקיבוץ בצעד נמרץ, שלום לצבי.

צבי נולד ב-1912 בעיירה זאפטרובקה שבאוקראינה להוריו יואל וחסיה גלומצר. אמו חסיה נפטרה בהיותו בן שנתיים. אביו, יואל, איש יערות, סוחר בעצים אמיד, נישא פעם שנייה ונולדו עוד שלושה אחים. לימים סיפר על ילדות בצל מהפכה ומלחמה, כאשר הודות לדוד קומוניסט הצליחה המשפחה לעבור לפולין בדרך נדודים ארוכה ולבסוף להשתקע בדובנו. אביו של צבי ירד מנכסיו וחי חיי עוני ודלות אך לחינוכם של הילדים דאג תמיד.
בגיל 12 (1924) הצטרף צבי, בעידודו של ידיד נעוריו מרדכי (מוטק) ארבל לתנועת "השומר הצעיר", שהפכה לו לבית שני. ימים מאושרים של נעורים, משחקים, טיולים, לימודים, חלומות על ארץ-ישראל ואהבה.... כאן בגיל 16 הכיר את ציפקה, אהבת חייו.
על כיתת י"ב והבגרות ויתר למען עבודה בתנועה ולאחר מכן יצא לשליחות תנועתית בת שנתיים בבריטסלבה ובתנועת השוה"צ הצ'כוסלובקית – שנים שהטביעו את חותמם על כל חייו.
בעזרת משפחתה של ציפקה והתנועה הצליח צבי להשתחרר מן הגיוס לצבא הפולני
וב-1934 עלה ארצה יחד עם ציפקה. השניים הצטרפו לקיבוץ "אמריקה-בניר" בחדרה.
מן המשפחה שנותרה בפולין הצליח לשרוד את השואה רק האח דן. הוא היגר לקנדה וחי בה עד היום. האב, יואל, אשתו מלכה ושתי הבנות דינה ופנינה הצליחו להסתתר ביערות רוב זמן המלחמה, אך כמה ימים לפני סיומה הוסגרו בעקבות הלשנה ונרצחו.

צבי היה בין העולים הראשונים לג'וערה והתגאה בכך מאוד. בעין-השופט היה פעיל בכל התחומים: יערן ורפתן, מזכיר קיבוץ, מרכז משק, גזבר, רכז ועדות, איש של "המעקב" (הראשון בתנועה הקיבוצית) והייעוץ הכלכלי, פעיל בתנועה, במחלקה לכלכלה, תכ"ן וספריית-פועלים.
בראיון ווידאו שערכנו עימו סיפר כי היה הראשון שתמך בלינה המשפחתית, עוד בימים שהיו אלה דברי כפירה בעיקר.
"שנתיים ישנתי בבית הילדים והייתי קם בשלוש בבוקר לחליבה. ראיתי כמה הילדים היו מאושרים למצוא אותי שם" הסביר באותו ראיון.
צבי היה נאמן הוועדות הכלכליות של הקיבוץ ולא הפסיד אף ישיבה של ועדת המשק. היה יושב ליד ידידו שלמק, מדי פעם משתתף, לרוב מקשיב, מעורב. תמך בשינויים בקיבוץ, בתנאי שלא נוותר על העיקר – על הערבות והעזרה ההדדית בתחומי החינוך, הרווחה והבריאות. צבי חשש שהקשר היפה בין החברים לא יישמר בדורות הבאים. הוא התגאה בקשרים היפים שנרקמו בין הוותיקים ובעצמו ביקר מדי יום בחדר החולים, סועד ועוזר לכל חבר. אתמול, כשנודע על מותו, לא היה חבר שלא ציין זאת.

יותר מכל היה צבי איש משפחה. ביום הולדתו ה-85 ערכה לו המשפחה המורחבת מסיבה והוא בהתרגשות רבה נשא דברי תודה. בין השאר אמר: "בכל אותה תקופה ארוכת זמן, בחיי היום-יום לא הייתי האדם הקל והנוח למשפחתי. הייתי ספוג בלבטי חזון, עֵבֶד לפרינציפים, מזדהה באופן עיוור עם כל הנעשה מסביבי ומכביד לא מעט על ציפקה וילדינו... אבל לאורך דרכי, בראש דאגותיי הייתם אתם. אהבתי לכם הייתה ללא גבול וללא סייג. ליוויתי אותכם במסירות אין קץ בכל שלבי התפתחותכם – ילדות, נעורים, בגרות".
צבי המשיך: "לוויטוריה ואשר, תלמה ובנו, מרים וניסן – רחשי תודה מתמשכים וארוכי טווח על שזיכיתם אותנו בנכדים. כל אחד מהם פֶרח וכולם ביחד הם מאגר גדול של שמחה, אושר ונחת".
ולציפקה פנה ואמר: "מעולם לא הכבדת עליי ואף היית שותפה נאמנה לדרכי, שבה היו הצלחות וגם לא מעט כישלונות, אבל בכל אותה תקופה שזורים גם ימים יפים של אור ושמחה שידענו יחד..".
אכן ראינו עד כמה דברים אלו של צבי היו אמת חיים שליוותה אותו ואותנו תמיד.
עכשיו אנו אומרים שלום לצבי. כאן, בגבעה הזו שעליה סיפר, שיחד עם יהושע דיין ויעקב ברעם נטעתם בה את העצים הראשונים – ואלה היו ימים גדולים כדבריך – כאן אתה בא למנוחת עולמים, ואנחנו חברי עין-השופט, קיבוצך אשר אהבת, נזכור אותך תמיד.
שלום לך צבי. אהבנו אותך מאוד.
יגאל וילפנד

צבי נפטר ב-1999 והוא בן 87. השאיר אחריו את רעייתו ציפקה, בניו - אשר ובֶּנוֹ, בתו – מרים, נכדים ונינים.

גלצור ציפורה (ציפקה)