מינה רזניק

נולדה: סבסטופול, רוסיה
26.03.1912
ח' ניסן התרע"ב

נפטרה: עין-השופט
06.09.1994
א' תשרי התשנ"ה

מינה (מנוחה) רזניק
בת חיה ומאיר גינדין-הינדין
עלתה ארצה-1920
נשואים ראשונים - שמשון
אם לאלי-1935, דובה-1939 ומאיר-1948

סבתא מינה מספרת את קורות חייה למילי נכדתה:
"שמי מינה מנוחה. נולדתי ב-26.3.1912 ברוסיה, בעיר סבסטופול שבחצי האי קרים, ליד הים השחור, להורי – חיה ומאיר גינדין-הינדין.
בגיל שנתיים המשפחה עברה לחיות ביבפטוריה, הסמוכה לעיר הולדתי. איני זוכרת הרבה מגיל זה. מאוחר יותר, בגיל שש, אבא היה פעיל בהתארגנות ציונית.
בסוף שנת 1920 יוסף טרומפלדור בא לעירנו, כדי לעודד עלייה לפלסטינה. כאשר חזרנו הביתה מאותו מפגש, הודיע אחי בן ה- 17 לאבי שהוא נוסע לפלסטינה. תשובתו של אבי הייתה – "אם כך, כל המשפחה תעלה יחד". כך החלו ההכנות לעלייה.
נסענו לתורכיה דרך הדרדנלים. התמקמנו בבית מלון באיסטנבול בתנאים קשים למדי וחיכינו לאנייה איטלקית – "אומבריה".
ליפו הגענו בנר הראשון של חנוכה - 28.12.1920. האנייה עגנה בלב ים, ירדנו מהאנייה לתוך הסירות, הֵישֵר לזרועות הספנים הערבים. היה חשוך ומפחיד.
בנמל יפו חיכתה לנו דודתי פייגה - אחות אבי. בזכותה עברנו את השער מבלי שנכנסנו לקרנטינה (הסגר). נסענו מיד לתל אביב בדילג'נס - כרכרה. הגענו לרחוב הרצל, ולהפתעתי התגלה לעינינו בניין גדול - גימנסיה הרצליה. נסענו לביתה של דודתי ושם אבא הדליק נר ראשון של חנוכה בפלסטינה.
בבית חיכו לנו ששת ילדיה של דודתי. יחד מנינו 12 נפשות. כך חיינו במשך שנה, בשני חדרים, בביתה של דודתי. מים שאבנו בעזרת משאבה לתוך פחים. שירותים היו במרחק מהבית, ללא מים. הבית היה ברחוב יבנאל, שכונת אוהל משה. אבי עבד כחייט. לקוחותיו היו מן "השמנת" של האוכלוסייה באותם זמנים.
כעבור שנה עברנו לגור במחנה-יוסף, בחדר אחד, בלי שירותים, חמש נפשות.
היחסים בין הערבים ליהודים היו קשים באותן שנים. באחד במאי 1925 עברה הפגנה ברחוב שלנו עם דגלים אדומים. הערבים תקפו אותה במוטות ובצעקות – איטבח אל יהוד.
באותם ימים גרו במחנה-יוסף ספרדים, תימנים ואשכנזים באותה חצר וביחסים הוגנים, בלי הפליות גזעניות.
אחי קלמן החל לעבוד בבניין, אחותי דורה עבדה בבית חרושת לקופסות סיגריות "מַסְפְּרוֹ".
אני, בת השמונה, התחלתי ללמוד בבית-הספר היסודי לבנות בנוה צדק. בית-הספר היה צר מלהכיל את כל הבנות, לכן עברנו ללמוד בבית-הספר לבנים ברחוב אחד-העם. הבנים למדו בבוקר ואנו הבנות - במשמרת השנייה אחר הצהריים.
את לימודי סיימתי בבית-הספר "תל נורדאו" – בית-ספר מעורב לבנים ולבנות, שהיה מרוחק מרחק גדול להליכה ברגל בחולות, בחורף ובקיץ. לתנועת "הצופים" הצטרפתי בגיל 13.
בגיל 16 עזבתי את התנועה והצטרפתי למקהלת התנ"ך, מקהלת חובבים, בניצוחו של פירדהאוז בן ציסי. במקהלה שרו אנשים מבוגרים. אני הייתי בת טיפוחים, הצעירה מכולם. שרנו אורטוריות. מדי פעם היו לנו הופעות פומביות, כמו בפתיחת האמפיתיאטרון בירושלים, בהר הצופים, בנוכחות הנציב העליון.

את סבא שמשון הכרתי כאשר חַבֶרְתִי רבקה מבית-הספר נישאה ועזרתי בהכנות. למסיבה הופיע נער חסון ויפה תואר, שהיה בן-דודה של חברתי. זה היה בשנת 1932. כך החלה אהבתנו.
היינו נפגשים ומטיילים. סבא שמשון היה צעיר ממני בשנה וחצי ומאוד רצה להקים משפחה, למרות גילו הצעיר.
סבא עזב את בית הוריו בהיותו נער צעיר והחל לפלס את דרכו לבד. הוא עבד במוסך למכוניות ורכש את מקצועו. אחרי שהוריי נתנו את הסכמתם, נישאנו ב- 14.5.1933.
תקופה קצרה חיינו בתל אביב, ואחרי זה עברנו לגור בפרדס חנה. סבא הקים חברה להסעת נוסעים ומשא, מפרדס חנה לתל אביב ובחזרה. אני הייתי עקרת בית. גרנו בחדר קטן. באותן שנים לא הייתה עבודה לנשים. החיים היו קשים אבל כשאוהבים וצעירים - הכול נעים וטוב.
כעבור שנה חזרנו לתל-אביב וגרנו בשכונת מונטיפיורי עם ההורים, עד שנהיינו עצמאיים ועברנו לגור לחוד.
אלי, ילדנו הבכור, נולד ב- 2.5.1935 בקליניקה פרטית בתל-אביב. דובה נולדה ב- 28.12.1939, בבית החולים "הדסה", ברחוב בלפור בתל אביב.
באותן השנים היינו שנינו ב"הגנה". אני טיפלתי באלי ובדובה ופעילותי הסתכמה בתרגילי סדר, הפעלת נשק ועזרה ראשונה. סבא שמשון מילא תפקידים רבים - הוא היה ב- ש.ב. בפו"ש ובפעילויות נעלמות.
בשנת 1938 הוא התנדב, עם קבוצת אנשים מגוש דן, לעזרת קבוץ עין-השופט. ביום שמרו המתנדבים על חברי הקבוץ כאשר אלה עבדו בשדות. בלילות עזרו בשמירה הרגילה.
ב- 1.9.1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. סבא התנדב לשרת בצבא הבריטי.
פנינו לעין השופט להתארח בקבוץ, עד תום מלחמת העולם ושובו של סבא מהצבא. קיבלנו את האישור והגענו לעין השופט ב- 2.6.1942. אלי היה בן שבע ודובה בת שנתיים ושמונה חודשים.
ב- 1943 סבא יצא עם יחידתו - RAM – (חיל החימוש) למצרים ונעדר חודשים רבים מהבית.
אני עבדתי בקיבוץ בכל מיני עבודות, כולל שבתות, כדי להיות בחופש כשהוא יבוא. החיים לא היו קלים ודאגות לא חסרו.
בפברואר 1946, סבא חזר בריא ושלם. הילדים היו מאושרים - וגם אני.
כשסבא חזר הוא הקים את סככת המכוניות. אחרי זה הוא עבד במוסך אוטובוסים בחיפה.
לא עבר זמן רב והוא גויס לרכש ושיפוץ טנקים. היה זה קרוב למלחמת השחרור.
ב- 15.5.1948, יום הכרזת המדינה, מאיר נולד בבית חולים עפולה. סבא היה בצבא.
נסעתי באוטו משא בדרך-לא-דרך. בדרך פגשנו את החיילים הבריטים בדרכם לנמל חיפה לעזוב את הארץ.
את הידיעה על הולדת הבן העבירו לו במורס. בטעות הודיעו לו שנולדה בת".

דובה ומאיר סיפרו על אימם בשנותיה בעין-השופט:
"לאמא היה אופי טוב ומזג נוח והיא הייתה טיפוס ספורטיבי. בשנים הראשונות בקיבוץ היא עבדה כשנה-שנתיים בחינוך.
אמא עבדה במטבח הקיבוץ ולאחר מכן במטבח במוסד, בהתחלה כמבשלת ובהמשך כאופה.
לקראת גיל הפנסיה היא עברה לעבוד במשנקים והתמידה בעבודתה שם עד גיל 79 בערך.
אהבתה הגדולה הייתה משפחתה הקרובה והרחוקה, לה הקדישה את רוב זמנה.
היא הייתה פעילה במקהלת הקבוץ, שבזמנים ההם גם נסעה והופיעה בכנסים מחוץ לקבוץ.
מותו של אלי ממחלה בגיל 26 (1961), קטע את שירת חייה ויותר היא לא הייתה מסוגלת לשיר במקהלה. את הצער והכאב עטפה והפנימה. כלפי חוץ כאילו כלום לא קרה.
לכתו של אלי הייתה תקופה קשה עבור ההורים. כל אחד מהם צריך היה להתמודד באופן עצמאי עם האובדן.
אימא עקבה וליוותה מקרוב אותי בכדור-סל ואת מאיר בכדור-עף. היא ליקטה כל גזיר עיתון בו הוזכרנו. הייתה נוסעת לראות משחקים ככל שיכלה והייתה גאה בהצלחותינו מאוד.
אימא אהבה לטייל, לקרוא, לסרוג ולרקום .היא הקדישה את כל כולה למשפחתה והייתה אוזן קשבת לכל מי שנזקק. ביתה היה פתוח וחם. היא אימצה הרבה אנשים מחברות-הנוער וההכשרות שהגיעו לקיבוץ אחרי השואה, והיו זקוקים לפינה חמה והרבה אהבה".

מינה נפטרה בשנת 1994 והיא בת 82. השאירה אחריה את ילדיה – דובה ומאיר ומשפחותיהם.

רזניק שמשון

רזניק אלי