אלי רזניק
בן מינה ושמשון
נשוי לנעמי
אב לחן-1958

תינוק יפה נולד למינה ושמשון רזניק בראש חודש סיוון תרצ"ה, 1935. באותם ימים,  תל אביב הייתה עיר קטנה. המשפחה התגוררה בשכונת מונטיפיורי, קרוב לואדי מוסררה, ושם עברו על אלי שנות ילדותו.
האם מינה הייתה שותפה באימוני אירגון "ההגנה". האב שמשון היה מגויס לשורות "ההגנה".
אחרי שנולדה דובה, האחות הצעירה, סיפרה מינה: " לא הייתה לי עבודה. שמשון לא היה בבית וחיפשתי פתרון לילדים. שמשון היה נוטר בעין השופט. חשבנו שכדאי לפנות ולנסות חיי קיבוץ. לשמחתנו, הקיבוץ נענה לנו".
ב- 2 ליוני 1942,...

אלי רזניק
בן מינה ושמשון
נשוי לנעמי
אב לחן-1958

תינוק יפה נולד למינה ושמשון רזניק בראש חודש סיוון תרצ"ה, 1935. באותם ימים,  תל אביב הייתה עיר קטנה. המשפחה התגוררה בשכונת מונטיפיורי, קרוב לואדי מוסררה, ושם עברו על אלי שנות ילדותו.
האם מינה הייתה שותפה באימוני אירגון "ההגנה". האב שמשון היה מגויס לשורות "ההגנה".
אחרי שנולדה דובה, האחות הצעירה, סיפרה מינה: " לא הייתה לי עבודה. שמשון לא היה בבית וחיפשתי פתרון לילדים. שמשון היה נוטר בעין השופט. חשבנו שכדאי לפנות ולנסות חיי קיבוץ. לשמחתנו, הקיבוץ נענה לנו".
ב- 2 ליוני 1942, כאשר מלאו לאלי שבע שנים ודובה הייתה כבת שלוש - הגיעה המשפחה לקיבוץ. שמשון המשיך את שירותו בצבא. מינה גידלה את הילדים והייתה עבורם גם אימא וגם אבא.
ב- 1948 נולד מאיר והמשפחה גדלה. אלי עבר עם קבוצת "אורן" לשריד.
התעניינותו הרבה בתחומים הטכניים הביאה לכך שהיה בין ראשוני הבנים שלמדו בבית הספר המקצועי בשריד.
אלי היה מוקסם מעולם התעופה והטייס, ומגיל צעיר חלם על הטייס כמקצוע.
הוא היה בין הראשונים שהשתתפו בחוג לטיסנאות בשריד ואף אירגן חוג דומה במוסד "הרי אפרים". הוא הצליח לארגן לעצמו טיסן עם מנוע, והפעלתו הייתה תמיד מוקד לתשומת לב של רבים.

במוסד היה אלי דמות דומיננטית. הוא ידע לנגן על אקורדיון, שלט ברזי המכונאות ובחוש טכני מיוחד הרכיב לעצמו אופנוע, אשר שימש לו ככלי תחבורה בין שריד לעין- השופט. בשריד, פגש את נעמי, בת הקיבוץ, והחברות ביניהם הפכה לאהבה גדולה.
תקופת הנעורים חלפה ואלי עמד לפני גיוסו לצה"ל.
בדברי פרידתו מהמוסד הוא כותב: "מי מהחברים אינו זוכר את תולדותיה של קבוצת "אורן" בתקופה שלפני המוסד? בעצם גדלנו פרא בתקופה ההיא מחוסר ניסיון בחינוך, ומשום היותנו הקבוצה הראשונה. דרכנו אחד לשני על היבלות, רבנו לא מעט וגם המטפלות לא שבעו נחת מאתנו. פעם בין כל חילופי המטפלות, הגיע אלינו גם מטפל.
באופן כללי נשארו לנו כמה סימני היכר אופייניים: קבוצה קטנה, חסרת מסורת, קשר מוגזם לחדר ההורים ומעשי שובבות שגבלו בפרחחות - החל מפלישה למחסן בית הילדים, שהיה ממש טעים, עד סיום בבריחה ליער.
עם המעבר לשריד השתנו פני הדברים. היינו חלק מקבוצה גדולה, והתחלנו להיות עסוקים בחיי המוסד. כבר לא היינו חברה מצומצמת וחדר ההורים היה רחוק.
בגיל צעיר הוכרחנו להיות עצמאיים..."

ב"ידיעות עין השופט" מתאריך 10 ליולי 1953, כותב שמשון מכתב לאלי בנו, לסיום המוסד בשריד וגיוסו לצה"ל: "קשה שבעתיים הפעם הפרידה, קשה משום שאתה הוא ההולך. לא הורגלתי למחשבה שאתה, בני, הולך לצבא ואני טרם הכרתיך. אם עד כה אני נפרדתי מהבן, הילד הרך או הנער, הרי הפעם נפרד ממני הבן, ולא בן בלבד - כי אם גם חבר יקר. מי ייתן ותהיה זו פרידתנו האחרונה.."
במבדקי הצבא נתגלה אלי כבעל כושר בלתי קרבי. הוא החל את שירותו בחיל החימוש. הוא התקדם ובמסגרת חיל החימוש עבר גם קורס הקצינים. במשך כל התקופה הזאת לא חדל מלחלום על קורס הטייס. הוא עמל ושיפר את כושרו הצבאי במטרה להיכנס לקורס המיוחל והצליח!
במבצע קדש שירת כקצין. כמעט בסופו של השירות הצבאי, פנה למבדקי טייס והתקבל לקורס.
באופן זמני נפרד מדרגות הקצונה והפך חניך רגיל בקורס. באחת החופשות הוא סיפר בהתלהבות רבה על הסולו הראשון שעשה בפייפר ועל האושר העצום שזכה לו בשעת הטיסה - לשלוט במנוע בשחקים.
בהיותו על סף פסגתו בא המשבר הקשה. מחלת כליות התגלתה אצלו והוא נאלץ לוותר על הטייס. המחלה לא שברה את כוח רצונו והוא נקלט חזרה כקצין חימוש בשריון. בתפקידו זה לא היה מוכן לקבל תפקיד קל או ליהנות מהעובדה שאביו הוא אחד הקצינים הבכירים בחייל. הוא רצה להגיע להישגיו בכוחות עצמו.

ב- 1955, ניצל אלי בנס מהתקפת פדאיון. בידיעה קצרה בעיתון נאמר: "אלי רזניק, חבר עין השופט, בן 21, נפצע הערב ב- 9, כאשר רכב על אופנוע מהעמק למשקו. בהתקרבו לסיבוב אליקים נפתחה עליו אש אוטומטית. הוא התקדם במהירות אולם צמיג האופנוע נפגע והוא נאלץ לנטוש את האופנוע ולרוץ ברגל עד כביש אליקים, שם נאסף על ידי מכונית צבאית. עקבות המתנקשים הובילו לכיוון דרום ועברו בקרבת משק עין השופט". בהתקפה זו חטף אלי כדור ברגל ואושפז.

נעמי ואלי הקימו את משפחתם בקיבוץ שריד. ב- 1958 נולד בנם הבכור חן.
המרחק מהמשפחה בעין- השופט הקשה עליו והוא הרגיש אחריות מוסרית כלפיהם בשל היעדרותו של שמשון האב, ששירת בצבא.
המחלה כרסמה באלי. הוא התחיל בטיפול טבעוני אך זה לא היווה מרפא. הוא לא נואש ופנה למשרד הבטחון בבקשה לאפשר לו טיפול רפואי בחוץ לארץ. מבוקשו ניתן לו והוא הגיע לברלין לטיפול בבית חולים. באחד ממכתביו מברלין הוא כתב לדובה אחותו: "... אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל ולהישאר בעין השופט - הייתי עושה זאת. היות ואיני יכול, אני מסתפק במועט ויושב בשריד. יום אחד בהיר מתחילים להסתכל על העולם בצורה אחרת. אדם כמוני רוצה את השקט, ההשלמה, חוסר הבעיות, הביטחון הסוציאלי שאין בשום מקום בעולם כמו בקיבוץ. האפשרות לחיות עם מינימום מתח שלילי בחיי המשפחה, לשחק עם הילד בשקט ועוד הרבה דברים שישנם רק בקיבוץ".
לאחר מכן הוא נסע לטיפול טבעוני בשוויץ ושם נעמי וחן הצטרפו אליו. בשוויץ החל סידרת זריקות, תוך ניסיון להחיות את התאים בכליות ולהתגבר על המחלה. תחום הטיפול בכליות היה עדיין בחיתוליו ומכשירי דיאליזה לא היו עדיין בשימוש.

הגעגועים לארץ הקשו עליו ועל משפחתו את השהייה בחו"ל. במכתב מ- 21.10.1960 הוא כותב למשפחה בארץ: "הרעיון של השארות בחו"ל וטיפולים בארצות שונות בחו"ל למשך תקופה, הוא חיובי מעיקרו. התלבטנו לא מעט בסוגיה זו וסיכמנו שלא. נימוקנו לפניכם -  אני צריך תקופה של שקט מקסימאלי, אוכל טוב, שינה ושקט נפשי. ברור לכם שלא אוכל להשיג זאת בחו"ל, ובעיקר לא בפריס, כי זו עיר משוגעת ומשוגע מי שגר בה. מרגע שנכנסים לשם עד שיוצאים, לא עוזבים אותך העצבנות והדהירה."
אלי ונעמי חזרו לארץ. המחלה החריפה.
ב- 9.4.1961 כותב אלי את מכתבו האחרון לאמא מינה: "לאימא שלום, הרבה אין לי מה לחדש ולכתוב. אני כותב בשכיבה ומכאן תביני את צורת הכתב. כולנו בריאים ומרגישים טוב. שכבתי אתמול כל היום. היום אני נוסע לסרט בחיפה. אני מסיים בשלום לך ולמאיר. שלך אלי"

                                                                                                                                              עופרה בריל

אלי נפטר ב- 8.5.1961 והוא בן 26 שנים בלבד. השאיר אחריו את נעמי אשתו, בנו חן, הוריו – מינה ושמשון, אחיו – דובה ומאיר.