נתן (נוניק) זמיר

נולד באוצין אוקראינה
14.04.1914
י"ח ניסן התרע"ד

נפטר בעין-השופט
29.04.1978
כ"ב ניסן התשל"ח

נתן זמיר
בן בנימין ושרה זינגרמן
עלה ארצה- 1936

דברים ביום השלושים:
ננוניק, כך כונה בקיבוץ נתן זמיר, נולד ב- 15/4/1914 באוצ'ין- אוקראינה להוריו בנימין ושרה זינגרמן. בפרוץ הפוגרומים, לאחר מהפכת אוקטובר ב- 1917, אסף אביו את כל בני המשפחה, נטל בידו את מקל הנדודים והם החלו לנדוד.
מחוז חפצם היה ארצות-הברית אך לא קלה היתה הדרך. המשפחה היתה מרובת ילדים. דאגת פרנסה וחינוך הקשו עליהם, אך כמו כל בית יהודי – העיקר היה לגדל בנים לתורה ולמעשים טובים.
בכל תחנה נרשמו הילדים לבתי-הספר. באחת התחנות, בקישינוב, הצטרפו כל בני הזינגרמנים לתנועת "השומר הצעיר" והחלו לחוש קצת אושר ושמחת חיים.
דרך הנדודים לא תמה עד הגיעם לניו-יורק. כאן נוניק, על אף היותו צעיר, נרתם לעול המשפחה ודאגת הפרנסה, אך לא זנח את לימודיו. ביום עבד ובלילה למד. בעיקר התמסר לשפת האידיש, ספרות והיסטוריה. על אף מאמציו ללמוד ולעבוד, לא פסח על אף אחת מפעולות הקן בימי שבת וראשון, השתלב בחברה ונמנה עם ראשוני קיבוץ עלייה א'.

בשנת 1936 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ "אמריקה בניר" בחדרה והיה בין העולים לג'וערה. הוא נרתם כל כולו לחיי החברה. הצניע לכת, אך כל תפקיד קטן וגדול מילא במסירות ובנאמנות עד יומו האחרון.
שנים רבות הוא עבד באסם התבואות וכן כְּנַהָג. בסוף ימיו עבד במשנקים. הנוניק היה פעיל מאוד בתחומי החברה והשירות לחבר. בשנות החמישים הראשונות ניהל את קבוצת הכדורגל של עין השופט, שהיוותה נושא להערצה לילדי הקיבוץ.

נוניק לא הקים משפחה אך היה אהוד ואהוב על ילדי הקיבוץ.
יגאל וילפנד כתב עליו בספרו "בדרך הביתה": "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני / רוצה לומר דבר מה. הוא הלך / ועבר על פני. יכולתי לגעת בשולי / אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה / לדעת מה שלא ידעתי." (נתן זך) .
עולים רגעים, זיכרונות ומעשים..."חבר'ה, בואו לעמדה של נונייק" קריאת הקרב של הילדים. העמדה על ידינו, ואנחנו רצים לשם, אל הגרעינים והחרובים. אל הדברים הראשונים. אח"כ מחסן התבואות, להיות בתוך הערימה, להתפלש, ונוניק עם השקים, או בצאן בימי הגז.
ביום העצמאות הוא היה הנהג בשיירה לירושלים, הנהג שלנו, יחד עם איסקה כמובן. כמו נבואת הלב, כמו צוואה, הוא מספר בעיתון האחרון איך חילץ את איסקה ואח"כ חיפש אחריו בבתי החולים עד שיכול היה להודיע לקיבוץ: "אני בריא, איסקה נפצע ונמצא בבית החולים".
...שבוע של שמירה לפני שנים. נוניק מלמד אותי להכין סנדוויץ' מיוחד עם ביציה וזה טוב. אח"כ הוא מראה לי איך נוהגים בג'יפ בלילה. מדי פעם נכנסנו אליו לביקור. יְלַדַי הפרטיים כבר מכירים אותו ויודעים מיהו נוניק, אבל הבת הקטנה שואלת: של מי הוא סבא? אחיה המבוגרים עונים: הוא סבא של כולם.
מי שראה את החבר'ה טסים על אופניים בניסיון להציל אותו מהתקף הלב הפתאומי שבו לקה, מי שראה את הצעירים הרבים שבאו להלוויה, יודע את ההרגשה שאת מעט האושר, ואולי הוא הרבה, שניתן לאדם הטוב הזה, נתנו הילדים והקיבוץ. ההרגשה שגם לוֹ, הבודד, יש משפחה.
"... לא יכולתי לדעת. אינני מאשים / אותו. לפעמים אני מרגיש אותו קם / בשנתו, סהרורי כמו ים, חולף לידי, אומר / לי בני. / בני. לא ידעתי שאתה במידה כזאת, איתי." (נתן זך).

נונייק נפטר ב-1978 והוא בן 64.