שלמה (סיומקה) ויינר

נולד: רוקיטנה, פולין
14.11.1910
י"ב חשון התרע"א

נפטר: עין-השופט
27.03.1984
כ"ג אדר ב' התשמ"ד

שלמה (סיומקה) ויינר
בן גיטל ודוד
עלה ארצה-1933
נשוי לריבצ'ה
אב לעודד- 1936, חדוה-1941 ורותי 1949

סיומקה (שכונה לעתים סיומה וגם סיומצ'קה) בן גיטל ודוד ויינר נולד ב-1910, בעיירה קטנה בפרובינציה הפולנית, לא רחוק מהגבול עם רוסיה. את לימודיו עשה ברובנה בגימנסיה מתמטית והיה תלמיד מצטיין. שם גם מצא את חבריו לעתיד ובגיל 12 הצטרף אליהם לקן "השומר הצעיר". חייו של סיומקה, שהיה מוכשר ובעל תבונת כפיים, לא היו קלים והוא נאלץ לקיים את עצמו בכל מיני עבודות. הוא חלם עם חבריו על עולם יפה יותר ועל חיים במולדת. כאשר דיבר בין חבריו נודע כמי ששוקל כל מילה מתוך הרגשת כובד האחריות.

את הכשרתו עשה סיומקה בצ'נסטוחובה ונמנה עם ותיקיה. כאשר הופיעו ה"חדשים" ונוצרו בעיות חברתיות, פתח את סגור לבו וכתב באחת הפעמים הנדירות:
"כשניגשנו ליצור את הקיבוץ, ידענו לוותר על כל מיני נטיות ותוכניות, כי הרגשנו שבנוכחותן ייעצר הקיבוץ. ידענו כי נִפְגָש כאן חומר אנושי  שונה וסיסמתנו הייתה התמזגות הטיפוסים. בחרנו במאמר: "איזה
עשיר השמח בחלקו". לא אמרנו דיינו, או שאנו שבעי רצון ממה שיש.  סיסמתנו הייתה: המצב הוא "ככה לא צריך להיות" ויש לחתור לקראת  "ככה צריך להיות", וחתירה מתמדת זו היא שאיחדה אותנו."
                                                                                                        (צ'נסטוחובה, 28.6.1930)
כשחוות צ'נסטוחובה עברה מבעלות "החלוץ" לידיים פרטיות והיה צורך לחפש פרנסה, היה זה סיומקה שמצא עבודה בעיר וביצע עבודות תפאורה להצגות בבית-הספר ובקישוט אולמות למסיבות ולנשפים. הוא היה שֵם דבר בזכות חריצותו וכישרונותיו. כאשר הוא עלה לארץ – נשאו אותו על כפיים, מקרה אחד ויחיד.

בחדרה עבד כמו כולם בפרדס, תחילה כפועל פשוט ולאחר מכן כאורז מצטיין.
בשנותיו הראשונות בעין-השופט עסק יחד עם שלמק באספקת מים וחשמל ממקור עצמי. היה זה עיסוק מפרך, ללא יום וללא לילה, בשבתות ובחגים. כאשר החלה אספקת המים והחשמל ממקורות חוץ עבר לעבוד במסגרייה, כמעט ללא הפסק, עד שחלה. סיומקה היה בעל מקצוע מעולה מבלי שקיבל הכשרה כלשהי. את ידיעותיו רכש מהניסיון ומקריאה.
מלבד כישרונותיו ניחן בטוב לב ונכונות להיענות לכל בקשת עזרה לטיפול בתקלה, קטנה כגדולה. הוא היה כעין חידה. כך כתב עליו משה ברזילי: "האדם הרך הזה, סיומקה, עסק כמעט כל חייו במתכת קרה ונוקשה. ברזל ופלדה כאילו נכנעו לידי הזהב שלו ונהפכו לכלים יעילים ויפים. כל עבודה הייתה בשבילו יצירת אמנות. כמה שמח כאשר יכול היה למסור משהו גמור ויפה לחבר"...
רגילים היינו לשמוע בחצר הקיבוץ פעם אחר פעם את הקריאה, "קרא לסיומקה", כאשר בימים ההם עוד לא היה איש אחזקה בכל ענף. משהו התקלקל במכונת הכלים, בקיטור, במכבסה, ואפילו בפלחה או ברפת – והנה סיומקה שם. בודק, מפרק, והפלא – המכונה חזרה לעבוד מחדש.
בתיה לביא-מורג מעברון כותבת כך: "אני זוכרת איש שתמיד לבוש בגדי עבודה, שריח השמן והגריז עולים מהם, ריח של עבודת כפיים. אני זוכרת ידיים טובות ומוכשרות ואת המשפט- "את זה סיומקה בנה", כך אמרו בקבוצה שלנו, "דגן".
אך לא רק בברזל שירת את הציבור. הוא גם נמנה בין הספרנים המתנדבים שהקדישו שעות רבות במשך השנים לשירות הקיבוץ. שלושה וגם ארבעה ערבים בשבוע היה פותח את הספרייה במגדל המים למעלה, ולא היה ממהר לכבות את האור אם מישהו נשאר ועדיין התלבט איזה ספר לקחת.
כך כתב עליו זיסקינד כרמל: "סיומקה היה איש שותק וכמעט שלא ניתן לדובבו – אך פנימיותו מדברת, והוא נושא עימו גדלות נפש... הוא היה מהמעטים שלא דיבר על קיבוציות ולא על איש הקיבוץ, לא על הגינות ושוויון. הוא לא דיבר על כך אף פעם – הוא היה את כל אלה. מדהים כיצד ידע לאזן גושי חיים גדולים. האם שמע אותו אי-מי מתאונן, קובל, יוצא מגדרו? סיומקה שלנו – רוחו גבוהה מקומתו והוא כשמורת טבע נדירה."

סיומקה וריבצ'ה – זוג ברוך הידיים – השלימו זה את זו בעשייה ובמלאכת מחשבת. היא באמייל, והוא במַסְגָרוּת ובעבודות נחושת. שלושת ילדיהם נולדו וגדלו בקבוץ - עודד (1936), חדוה (1941), רותי (1949). הם הלכו כל אחד לדרכו - עודד הבכור לטייס, והבנות חדווה ורותי אחר בעליהן ומשפחותיהן.
הצער הגדול על מותה של חדווה, שנפטרה חודשים ספורים אחריו, נמנע מסיומקה אך במעט, ומאז פטירתה נחים השניים זה ליד זו במנוחתם האחרונה.

                                                                                                                        יגאל וילפנד

סיומקה נפטר ב-1984. היה בן 68 במותו. השאיר אחריו את ריבצ'ה אשתו וילדיו - עודד, חדווה, רותי ומשפחותיהם.

בנבנישתי-וינר חדוה

ויינר רבקה (רבצ'ה)