צפורה (ציפקה) אפרת
בת רבקה וניסן וולק
עלתה ארצה-1936
נשואה לאהרון
אם ליהודית-1941, יעל-1944, נעמי-1953

ציפקה נולדה ב- 1914, בווילנה – ליטא, להוריה- ניסן ורבקה וולק. אִימָה דגלה בדעות של הבונד ואביה היה ציוני. במשפחה היו ארבעה ילדים.
בהיותה בת תשע הצטרפה לקן "השומר הצעיר" בוילנה. מגיל 15 הייתה מדריכה ויותר מאוחר ראש גדוד. בין חניכיה היה גם אבא קובנר (לימים פרטיזן ומשורר), שהיה צעיר מציפקה בארבע שנים ורצה להקים תנועה חדשה. ציפקה שכנעה אותו ש"השומר הצעיר" היא תנועה מתחדשת.
בשנת 1931 הייתה לראש קן וילנה, שמנה אז 1200 חניכים. באותה שנה היא...

צפורה (ציפקה) אפרת
בת רבקה וניסן וולק
עלתה ארצה-1936
נשואה לאהרון
אם ליהודית-1941, יעל-1944, נעמי-1953

ציפקה נולדה ב- 1914, בווילנה – ליטא, להוריה- ניסן ורבקה וולק. אִימָה דגלה בדעות של הבונד ואביה היה ציוני. במשפחה היו ארבעה ילדים.
בהיותה בת תשע הצטרפה לקן "השומר הצעיר" בוילנה. מגיל 15 הייתה מדריכה ויותר מאוחר ראש גדוד. בין חניכיה היה גם אבא קובנר (לימים פרטיזן ומשורר), שהיה צעיר מציפקה בארבע שנים ורצה להקים תנועה חדשה. ציפקה שכנעה אותו ש"השומר הצעיר" היא תנועה מתחדשת.
בשנת 1931 הייתה לראש קן וילנה, שמנה אז 1200 חניכים. באותה שנה היא גם סיימה את לימודיה בגימנסייה "תרבות", שהייתה רשת בתי ספר עבריים ציוניים, באירופה ובפולין, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
בנערותה השתלמה ציפקה בצבעות כהכנה לחיים בארץ. אביה שמאוד רצה שתמשיך בלימודים גבוהים שלח את תעודת הבגרות שלה לבריסל, לביה"ס לרפואה. היא התקבלה אך לא הייתה מוכנה לעזוב את התנועה.
באמצע שנת 1933 יצאה להכשרה בראדום. משם גייסו אותה ב- 1934 להנהגה הראשית בוורשה.
ב-27 לספטמבר 1936, יום הולדתה ה-22, הגיעה עם בן זוגה אהרון פיקס, לימים אפרת, לארץ לקיבוץ "אמריקה בניר" בחדרה, שהיה אחר כך לקיבוץ עין השופט.
כל משפחתה של ציפקה נרצחה בפונאר. היא מיעטה לדבר על כך, אך נשאה את צער הפרידה והאובדן כל חייה.
ציפקה ואהרון נישאו ב- 1940, ונולדו להם שלוש בנות: יהודית (1941), יעל (1944) ונעמי (1953).
ב-1943 התגייסה לטפל בילדי טהרן. היא דאגה לחלקם בין הקיבוצים ולתת להם בית ראשון במולדת.
בשנים 1944-47 הייתה מחנכת של חברת הנוער הישראלית הראשונה בעין השופט- נערים שהתגייסו לפלמ"ח, לחמו במלחמת השחרור ולימים הקימו את קיבוץ הראל.
בשנים 1948-49 הייתה חברה במחלקה לְחֶבְרָה של הקבוץ הארצי. תפקידה היה לטפל בקיבוצים הצעירים ולעזור להם. היא התמודדה עם הבעיות הקשות של ראשית ההתיישבות לאחר מלחמת השחרור.
ב-1951, לאחר השתלמות של שנתיים בסמינר הקיבוצים בת"א החלה את תפקידה בחינוך והוראה במוסד החינוכי "הרי אפרים", תפקיד שראתה בו יותר משליחות, והתמידה בו עשרות שנים, עד 1985. היא לימדה, חינכה, כתבה והרצתה על אמונתה בנוער שהוא תקוותה המתחדשת של האנושות. לחניכיה הרבים היא הייתה מורה לחיים.
ציפקה הזדהתה מאוד עם עקרונות התנועה, אבל ציינה שהיא מקבלת בשמחה את הרעיון שהעיקרון הוא בשביל האדם, ולא האדם בשביל העיקרון.
עם פרישתה מעבודת החינוך עד שנת 2011 עבדה במטבח בקיבוצה עין השופט.
כתבה שני ספרים בנושאי חינוך: "שיחות עם מדריכים" (1978); "חברת הנעורים- אתגר ומציאות" (1981).
אהרון נפטר ב-1989, לאחר מחלה קשה, כאשר ציפקה ליוותה וסעדה אותו באהבה רבה ובמסירות בכל אותה תקופה.  
בשנים 1990-91 היא הביאה לדפוס, יחד עם חברם הקרוב זלמן לבנה ז"ל, את ספרו של אהרון, "דרך שומרים בהגשמה", שלא הספיק לסיימו בטרם מותו. לזכרו של אהרון היא הוציאה את הספר "ואוסיף ללכת", בעריכת יגאל וילפנד.
ב- 1991 היא השתתפה בעריכת הספר "מדורות- השומר הצעיר בוילנה ובגליל", בהוצאת יד יערי.
בשנת 1998 היא כתבה חוברת על ילדותה - "לריב אפשר רק בשניים", לבקשת נכדותיה.
בשנותיה האחרונות היא חוותה צער רב עם פטירתו של אבי (2010), בעלה של נעמה נכדתה, ופטירתו הפתאומית של
קובי (2011), בעלה של בתה נעמי.
לאורך כל שנות חייה הארוכות היא ראתה את עצמה כשומרת תמיד המאמינה באדם וברוחו- רוח עז.
היא הייתה עמוד האש ההולך לפני המחנה, חלוצה, מופת של "דרך שומרים בהגשמה".

ציפקה נפטרה בשנת 2012, שבעת ימים ומעש, והיא נושקת לגיל 98. השאירה אחריה את בנותיה – יהודית, יעל ונעמי ומשפחותיהן המונות 13 נכדים ו-14 נינים.