ציפקה גלצור
בת אשר ומאשה ווֹלקוביצקי
נשואה לצבי גלצור
עלתה לארץ 1934
אם לאשר (1941),  בן עמי (1943),  מרים (1948)

ציפקה נולדה בשנת 1913 בעיר דובנא במחוז ווֹהלין - פולין. מוצא משפחת אביה מהעיירה הקטנה וורקוֹביצָה, גם היא בפלך ווֹהלין, ומכאן שם משפחתה - וורקוֹביצקי. אביה – אשר - שירת חמש שנים בצבא הצאר. הוא הכיר את אימה – מאשה - בזמן שירותו בצבא והביא אותה לדובנא.
ההורים היו בעלי בית מלאכה לתפירת גרביים, סריגה ודברי לבוש פשוטים. המשפחה מנתה שבעה ילדים – סוניה, חיים-ברוך, רוחק'ה, לאהק'ה, ציפק'ה, דורה ומירל'ה.
אימה הייתה אשת...

ציפקה גלצור
בת אשר ומאשה ווֹלקוביצקי
נשואה לצבי גלצור
עלתה לארץ 1934
אם לאשר (1941),  בן עמי (1943),  מרים (1948)

ציפקה נולדה בשנת 1913 בעיר דובנא במחוז ווֹהלין - פולין. מוצא משפחת אביה מהעיירה הקטנה וורקוֹביצָה, גם היא בפלך ווֹהלין, ומכאן שם משפחתה - וורקוֹביצקי. אביה – אשר - שירת חמש שנים בצבא הצאר. הוא הכיר את אימה – מאשה - בזמן שירותו בצבא והביא אותה לדובנא.
ההורים היו בעלי בית מלאכה לתפירת גרביים, סריגה ודברי לבוש פשוטים. המשפחה מנתה שבעה ילדים – סוניה, חיים-ברוך, רוחק'ה, לאהק'ה, ציפק'ה, דורה ומירל'ה.
אימה הייתה אשת חייל שניהלה את בית המלאכה וראתה ברכה במעשיה. אביה היה בעל ידי זהב שטיפל במכונות של בית המלאכה. ההורים עבדו קשה למחייתם אך דאגו לתת לילדיהם את החינוך הטוב ביותר. שני אחיה הגדולים – סוניה וחיים היגרו לארה"ב בשנות השלושים.
ציפקה הצטיינה בלימודיה בבית הספר העממי והמשיכה ללמוד בגימנסיה הממשלתית הפולנית בדובנא.
בהיותה בת 10 (1923) היא הצטרפה לקן השומר הצעיר בדובנא, שם מצאה את ביתה החברתי והאידאולוגי. הקן השומרי היה לה לבית. שם היא הכירה את צבי, ונוצר הקשר הזוגי ביניהם.
עם סיום הגימנסיה הפולנית בדובנא היא עמדה לצאת להכשרה בצ'נסטוחובה. הוריה התנגדו ליציאתה להכשרה כי ייעדו לה המשך לימודים. בהסכמת התנועה היא הלכה ללמוד בסמינר לגננות בוילנה שבו למדו בעברית ובפולנית. בנוסף היא עברה בהצטיינות בחינות הוראה ממשלתיות בווילנה. בסיום לימודיה (1933), צבי נדרש להתגייס לצבא והם מחליטים לעלות לארץ. ההורים, שהיו דתיים, ציפו שהם יינשאו לפני העלייה לארץ אך הם סירבו. היא סיפרה שאביה נתן לה שתי טבעות זהב כדי שהם יינשאו בבואם לארץ.
בשנת 1934 הם עלו לארץ באוניה "ציון". צבי עלה עם סרטיפיקט תנועתי (אישור עליה). היא עלתה ארצה בכסף שאימה שילמה כדי שתתקבל ללימודים באוניברסיטה העברית בירושליים. בבואם לארץ הם הצטרפו לקבוץ "אמריקה-בניר" שישב במגרש הקיבוצים בחדרה. היא התחילה לעבוד בפרדסי חדרה, וכעבור זמן קצר עברה לעבוד בחינוך.
אביה של ציפקה סבל ממחלות שונות ונפטר זמן קצר לאחר עלייתה (1935).
ציפקה וצבי נישאו בחדרה ב- 1937. בעקבות מצבה הבריאותי הרופף ובקשת אימה היא נסעה לחצי שנה לבקר את המשפחה בדובנא (1937). זו הייתה הפרידה שלה מן המשפחה, שרובה נספתה בשואה. מן המשפחה נשארו האחים סוניה וחיים שחיו בארה"ב, ציפק'ה והאחות דורה, שהגיעה לארץ ב – 1946.
עם שובה לארץ היא הלכה ללמוד הוראה במכון הביולוגי של יהושע מרגולין בתל אביב.
אשר, בנם הבכור של ציפקה וצבי נולד ב- 1941. בן עמי (בנו) נולד ב - 1943. מרים, הצעירה במשפחה נולדה ב – 1948.

ציפקה עבדה שנים רבות כמורה בכיתות הצעירות והייתה ממעצבות החינוך בעין השופט.
בשנים 1982-1965 היא יצאה לעבוד בסמינר "אורנים" והקימה את הספריה הפדגוגית, שתפקידה היה לסייע למורים לעתיד להצטייד בחומרי הלימוד הטובים להם. עם שובה משנות העבודה הרבות ב"אורנים" היא הצטרפה לספריית הילדים בקיבוץ, והקדישה את זמנה לטיפוח הקריאה בקרב ילדי חברת הילדים.
בשנת 1999 נפטר צבי ומותו היכה בה קשות. בשנותיה האחרונות היא חייתה בבית הדר, מוקפת בילדיה ונכדיה שטיפלו בה במסירות ואהבה.
היא זכתה לחיים ארוכים ומלאים – להגשים את חלום העלייה לארץ ולחיות את חיי הקיבוץ מתוך אמונה בדרך.

ציפקה נפטרה בשנת 2013 והיא בת מאה שנים ותשעה חודשים. השאירה אחריה את ילדיה – אשר, בנו, מרים ומשפחותיהם המונות תשעה נכדים ושבעה עשר נינים.