|
צֶלָה בורנשטיין
בת חנה וצבי
עלתה ארצה-1935
נישואים ראשונים - דב נאמן
אם ליהודית-1943 ושולמית-1948
צלה נולדה בשנת 1915 בפולין, בדומברובה גורניצ'ה, עיירה מרכזית באזור של מכרות פחם. צלה, בתם של חנה וצבי בורנשטיין, גדלה בבית בורגני ומבוסס היטב, ועקבות החינוך המעולה והמפנק שספגה מילדותה הרכה ניכרו בה היטב לאורך כל חייה. בגיל שבע בקירוב התייתמה מאמה, ואביה נשא לאישה את אחותה הצעירה והמשכילה של האם שנפטרה. צלה ושלמק למדו לאהוב אותה והיא השפיעה על הבית ברוח של פתיחות, השכלה ונאורות.
צלה למדה בבית ספר פולני ובסיפורי "שורשים" של הנכד, מתן, היא מספרת על האנטישמיות הקשה שחוותה בבית הספר. כאשר לא יכלה לשאת זאת יותר, היא הועברה לבית ספר יהודי שבו זכתה ללמוד עוד שנים מעטות. צלה מציינת שאהבה מאוד ללמוד והצטיינה בפולנית ובהבעה. עם זאת, נותרה בה חיבה עמוקה מאוד לאידיש ולחכמה היהודית. היא הרגישה שאידיש הייתה בעצם "שפת האם" שלה, כי אותה דיברו הוריה בינם לבין עצמם ועם הילדים.
...
|
|
צֶלָה בורנשטיין
בת חנה וצבי
עלתה ארצה-1935
נישואים ראשונים - דב נאמן
אם ליהודית-1943 ושולמית-1948
צלה נולדה בשנת 1915 בפולין, בדומברובה גורניצ'ה, עיירה מרכזית באזור של מכרות פחם. צלה, בתם של חנה וצבי בורנשטיין, גדלה בבית בורגני ומבוסס היטב, ועקבות החינוך המעולה והמפנק שספגה מילדותה הרכה ניכרו בה היטב לאורך כל חייה. בגיל שבע בקירוב התייתמה מאמה, ואביה נשא לאישה את אחותה הצעירה והמשכילה של האם שנפטרה. צלה ושלמק למדו לאהוב אותה והיא השפיעה על הבית ברוח של פתיחות, השכלה ונאורות.
צלה למדה בבית ספר פולני ובסיפורי "שורשים" של הנכד, מתן, היא מספרת על האנטישמיות הקשה שחוותה בבית הספר. כאשר לא יכלה לשאת זאת יותר, היא הועברה לבית ספר יהודי שבו זכתה ללמוד עוד שנים מעטות. צלה מציינת שאהבה מאוד ללמוד והצטיינה בפולנית ובהבעה. עם זאת, נותרה בה חיבה עמוקה מאוד לאידיש ולחכמה היהודית. היא הרגישה שאידיש הייתה בעצם "שפת האם" שלה, כי אותה דיברו הוריה בינם לבין עצמם ועם הילדים.
כל שנותיה בארץ היו הקומיקאים האידשיסטים – דג'יגאן ושומכר – מקור להתרפקותה הבלתי פוסקת על תרבות האידיש. שנים היא האזינה בדבקות לתכנית "פרקי חזנות" ביום שישי או שבת בצהריים.
עם השנים ירדה המשפחה בפולין מנכסיה. האם החורגת (הדודה) ברחה מהבית והאב נישא בפעם השלישית. באקט אנטישמי וכקורבן למצב הכלכלי שהתדרדר נרצח אביה, כשצלה ושלמק בשנות ההתבגרות שלהם. לאחר תלאות רבות ונדודים ממקום למקום נטל על עצמו אחיה הבכור, המוערך והאהוב, איזאק, את האחריות למשפחה. הוא הקים את העסקים מחדש ודאג בנדיבות ובמסירות לצלה ולשלמק, הגדול ממנה. באותן שנים היה ביתם מעין בית ועד שהכיל וכינס את כל חבריהם מ"השומר הצעיר". כשעמדו לעלות ארצה, שילם איזאק ביד רחבה עבור הסרטיפיקטים של שלמק, של טובה ושל שניים מחבריהם ב"השומר הצעיר", ובכך הבטיח את עתידם. הוא עצמו בחר להישאר "עוד קצת" ונספה בשואה. את אובדנו וחסרונו ביכתה צלה שנים רבות. את עוצמת רגשותיה אליו היא העבירה במעט לבנותיה, והרחיבה על כך בסיפורי השורשים שסיפרה למתן.
בגיל 11 הצטרפה לקן השומרי בעיירה. בדומה לאזורים תעשייתיים אחרים בפולין בשנות השלושים, הייתה גם דומברובה-גורניצה שרויה במשבר כלכלי קשה, שרושש רבים מתושביה. חברי הקן הצעירים, עם חלומות הצדק שלהם, לא יכלו להישאר אדישים לסבלו של הפועל המקומי ושל דלות העם. הם נקרעו בין המאבק על צביונם היהודי-לאומי לבין הדיפת ההתבוללות הלאומית-חומרנית מחד, ובין האידיאולוגיה המושכת לכיוון הקומוניזם, מאידך.
צלה הייתה הצעירה בחבורה מדומברובה-גורניצה בקיבוצנו.
צלה לא הספיקה לסיים את הגימנסיה ושנים עינתה אותה התחושה שאין היא "משכילה" דיה. תחושת נחיתות זו ערערה את ביטחונה, אך היא ידעה להתגבר עליה ולמצוא את מנופי התמיכה והיכולת לבצע כל תפקיד שנטלה על עצמה במעוף ובייחודיות.
את שלא השכילה ללמוד, היא הצליחה לשאוב מקריאת ספרות יפה ומהתעמקות בפובליציסטיקה פוליטית, חברתית ורעיונית.
מספר אהרון אפרת: "צלה הייתה אחוזה בצבת של מצוקה אישית קשה בין גורלה היא לבין רגשי הסולידריות עם חבריה בתנועה ועם הסבל הכללי שצבט את לב הצעירים... נתונה בחנק של שאיפות נעורים מזה ויתמות זה – עוצב אופי מתקומם, לא משלים עם אורחות חיים של שגרה. היא מרדה – וגם קוממה את החברים נגד הליכותיה ותפיסתה. אז ושם חושל אופייה... האופי המחושל הזה עמד לה, לצלה, בעשרות השנים הבאות בפעילות מגוונת בקיבוץ, באזור ובתנועה".
לאחר שנה בהכשרה עלתה צלה ארצה והגיעה לקיבוץ ב-1935.
באופייה הסוער ובדרישתה הנמרצת ללכת עד הסוף, בעמידה על עקרונותיה, השלימה בדי עמל עם "היחד" הקיבוצי. הקיבוץ ראה בה אדם מיוחד, שאם נותנים לה לפעול על פי דרכה ותפיסתה, היא יכולה להתמודד כמעט עם כל תפקיד.
לכל מקום אליו הגיעה צלה היא הביאה עמה את גישתה הייחודית לפרט, את עולמה החומל והמתקומם כנגד עוולות, יחד עם נאמנותה לעקרונות לפיהם חייתה. היא הייתה שילוב של רוך, עדינות, עוצמה ותנופה.
צלה שירתה את התנועה במחלקת החברות של מפ"ם וריכזה את סניף יפו בשנים הקשות של קליטת עלייה המונית בעיר.
בקיבוץ מילאה תפקידים רבים – ועדת חינוך, מחסנאית בית הילדים, ועדת תרבות, ריכוז ועדת מינויים ועוד.
צלה הדריכה את גרעין "בוני הנגב" בשנים 1946-1945, לאחר עלייתם ארצה מיד בתום המלחמה. על תקופה זו מספר חבר הגרעין אברשקה מרמות מנשה: "הגענו לעין השופט בדיוק שנה לאחר המלחמה ושחרורנו ממחנות הריכוז. היינו כולנו יתומים צעירים, אשר נשאו על כתפיהם לא רק את יגון וכאב השואה, אובדן משפחות שלמות – הורים, אחים ואחיות – אלא כאב פיזי ממשי, בדידות נוראה ותלות אובססיבית אחד בשני. והנה פגשנו בצלה, אשר העניקה לנו חום, אהבה והבנה מעמיקה. היא הייתה לנו כאם ממש, פתחה לפנינו את מסתורי חיי הקיבוץ מכל הזוויות האפשריות, ללא כחל וסרק... כנותה ויושרה חיזקו אותנו בימי התלבטות וחולשה. היא ידעה להגיד לכל אחד מילה טובה, ללטפו ולעודדו בשעה קשה, אבל גם להוכיח כאשר זה נדרש. כנראה בעין השופט ידעו, או העריכו, וקבעו שצלה תדריך לא רק את הגרעין העתידי של הקיבוץ, אלא גם קבוצה ייחודית שנתגלו בה בעיות כה רבות. ואכן צלה השכילה לעמוד במשימה".
צלה קיימה קשרים מיוחדים וחמים עם חבריה ברמות מנשה בכל שנותיה. היא הייתה אוזן קשבת למצוקותיהם והשתתפה בכל שמחותיהם.
בראשית שנות השישים, כיהנה צלה כמזכירת מוסד הרי-אפרים, וזו אחת מתקופות חייה היפות. בתקופה זו, שכונתה "תקופת הורדוס", צלה הובילה את פעילות הבנייה המאסיבית במוסד והייתה כל כולה שקועה למען פיתוחו ועיצוב דמותו החינוכית. עֵזֶר כנגדה שימש שלמה ברגיל מרמות מנשה ובין שניהם נוצרה ידידות אמיצה וחברות עמוקה ומפרה שהחזיקה מעמד שנים רבות. במגעיה עם החניכים שימשה דמות מחנכת וסמל לעמידה איתנה באורחות חיים אנושיים וקיבוציים.
לשיא פעולותיה בקרב ילדים ובני נוער הגיעה צלה כאשר התמנתה לריכוז "קרן באדר" בראשית שנות השמונים. כאן ניצלה את כל הניסיון שצברה מעבודתה במוסד החינוכי ובשכונות, ויזמה את פעולות הקרן בשכונות מצוקה. היא התלהבה משיטות החינוך החדשות בכפר הילדים בכרמיאל והקימה בו ספרייה וחדר עיון. היא באה לעזרת אנשי בית הספר היסודי "רמת גונן" בירושלים, שבו החלו לחנך על פי עקרונות תנועת העבודה. בכל מקום דחפה, הזיזה דברים ועזרה ככל יכולתה.
בתוך כל הפעילות הענפה הזו המשיכה ללחום את מלחמותיה כ"אחד הסמוראים הזקנים שעדיין לא נודע להם שמלחמתם תמה ונשלמה", כדברי עמוס קינן, שנמנה עם באי ביתה במשך עשרות שנים.
מחלת הסרטן באה עליה בחטף וגם איתה ניהלה צלה דו-שיח עצמאי, אמיץ ומיוחד מאוד.
ביום השלושים ספד לה יונה ינאי: "צלה הייתה אישיות לא שגרתית, רבת ניגודים, ואולי בשל כך גורלה לא תמיד שפר. עיניה ידעו להביע כעס ומרירות, כפי שידעו להביע חום אין קץ, אהבה וחמלה. היא ניחנה ביכולת נתינה מופלאה. היו בה נדיבות, מסירות ורוחב לב לאין שיעור. עוצמות החברות שרקמה עם חבריה ובני משפחתה היו סוחפות ומערבלות. כגודל ה"יש" שהיה בה, כן גודל החלל שנוצר עם לכתה. נופה של עין השופט התדלדל עם הסתלקותה".
"דפי נזכור" והבת – יהודית
צלה נפטרה ב-1986 והיא בת 71. השאירה אחריה את בנותיה – יהודית ושולה ומשפחותיהן, ואת אחיה שלמק ומשפחתו.
|
