יחיאל פלבס
בן חיה ומשולם
עלה ארצה-1946
נשוי לחיה
אב למשה-1947, משולם-1950 ושרה-1954

יחיאל נולד בשנת 1915 בעירו דומברובה – פולין להוריו – חיה ומשולם פלבס.
ביום השלושים נשא דברים לזכרו בן עירו – שלמק וכך אמר:
ליחיאל - שכני מילדות, חניכי בקן ושותפי בקיבוץ. אני חוזר לשנות השלושים, לעיר המכרות והכורים בפולין, דומברובה, לשכונה היהודית המסורתית. רוחות חדשות ורעננות החלו לנשב ברחוב היהודי. לא עוד ה"חדר", הישיבה, בית-הכנסת שהיוו מרכז תרבותי ורוחני של הנוער היהודי. מסגרות מקודשות נפרצות והמוני צעירים זורמים למפלגות הציוניות...

יחיאל פלבס
בן חיה ומשולם
עלה ארצה-1946
נשוי לחיה
אב למשה-1947, משולם-1950 ושרה-1954

יחיאל נולד בשנת 1915 בעירו דומברובה – פולין להוריו – חיה ומשולם פלבס.
ביום השלושים נשא דברים לזכרו בן עירו – שלמק וכך אמר:
ליחיאל - שכני מילדות, חניכי בקן ושותפי בקיבוץ. אני חוזר לשנות השלושים, לעיר המכרות והכורים בפולין, דומברובה, לשכונה היהודית המסורתית. רוחות חדשות ורעננות החלו לנשב ברחוב היהודי. לא עוד ה"חדר", הישיבה, בית-הכנסת שהיוו מרכז תרבותי ורוחני של הנוער היהודי. מסגרות מקודשות נפרצות והמוני צעירים זורמים למפלגות הציוניות ולתנועות הנוער.
הנוער קשוב מחד לבשורות המגיעות מהמזרח של שינוי סדרי עולם וחברה, ומאידך נמשך וחולם על ארץ ישראל הרחוקה, החלוצית ועל קומונות חקלאיות.
רוחות רנסנס תרבותי, חברתי ואידיאולוגי מרחפות ברחובות הערים והעיירות בפולין היהודית ובשכונה שלנו.
אנו, קבוצת נערים ונערות, ובתמיכתם של כמה מבוגרים משכילים וברוכי כשרונות, משקמים את הקן השומרי והופכים אותו במהרה לבית חם בעבור הנוער העובד והלומד המצטרף לשורותינו. הקן השומרי פועל בתחומים רבים ומעורב בפעולה הציונית בעירנו.

בין המצטרפים לשכבה הצעירה נמנה גם יחיאל, בן למשפחת עמלים שנאלץ מצעירותו לעזור לפרנסת המשפחה. יחיאל עובד הרבה שעות ביום, אך משתלב היטב בקבוצה החינוכית ומשתתף בכל פעילויות הקן.
החל משנת 1933, אנו הבוגרים, מתחילים לעלות ארצה ובני שכבתו של יחיאל מקבלים על עצמם את הנהגת הקן. במכתבים המגיעים אלינו בשנים אלה מצוין שיחיאל פעיל מאוד, בעיקר בהשגת מקורות כספיים לקיום הקן.
עם פרוץ המלחמה נותק הקשר ולמעשה ידענו מעט מאוד על המתרחש בפולין ובעירנו.
בעדות שמסר יחיאל לדב ורדי על תקופת המלחמה הוא סיפר: "בספטמבר 1939 הגרמנים עלו על פולין. דומברובה, עיר הולדתי, הייתה תשעה ק"מ מהגבול הגרמני בשלזיה. ביום השני למלחמה הגרמנים היו אצלנו. בימים הראשונים התחיל הסיפור כמו בכל מקום: גזירות, טלאי צהוב, מחנות עבודה, גיטו, אושוויץ. דומברובה סופחה לגרמניה וחוקיה חלו גם עלינו. התנדבתי לעבוד במחנה עבודה ובכך אולי ניצלו חיי. נשלחתי למחנה בלכאמה-בשלזיה עילית הגרמנית. היינו כ-10 בחורים יהודים שעבדנו במחסן אספקה ונסענו לחלקה בין המחנות. בקיץ 1944 הועברתי לעבוד בבית חרושת להרכבת מטוסים ומטוסי דמה. עברנו למשטר של מחנה ריכוז. היה אוכל אך טיבו היה ירוד. פעם בשבועיים ניתן לנו יום מנוחה. חליתי. רופא המחנה הכניס אותי לחדר- החולים ואמר לי בלחש "רק תחזיק מעמד". החזית הייתה קרובה ויום השיחרור קרב. ביום השחרור שקלתי 30 קילו."

בסיום המלחמה, ולאחר תלאות רבות ומפגש עם חיה, אשתו לעתיד, הוא עולה לארץ (1946), ומגיע לקיבוצנו כשמצב בריאותו רופף מאוד. הוא נשלח לבית חולים הדסה בירושלים, מקבל טיפול משובח ובזכות התרופות החדשות שהופיעו בשוק, וכוח רצונו, הוא מבריא ומשתקם לחלוטין.
תקופה מסוימת הוא מתגורר בקיבוץ גלאון ולאחר מכן עובר יחד עם חיה לקיבוצנו בעקבות אחיו - ללק. חיה ויחיאל מקימים משפחה ונולדים שלושת ילדיהם – משה (1947), משולם (1950) ושרה (1954). נדמה שצללי העבר הנורא הולכים ומתעמעמים.
אסון נורא פקד את המשפחה כאשר חיה הלכה לעולמה בפתאומיות (1955). הזעזוע היה קשה ביותר ואבל כבד ירד על הקיבוץ כולו. יחיאל נשאר עם שלושת ילדיו היתומים.
אני זוכר שהבאתי את יחיאל למשרד הפנים בעפולה. כל הדרך הוא בכה בכי מר ומדי פעם בקעה מגרונו זעקה - למה כל זה מגיע לנו לאחר השנים השחורות במלחמה ובמחנות? לא היה בכוחי להשיב לו לבד מהמשפט היחיד שיכולתי לומר- "אתה עכשיו אבא ואמא לילדים קטנים וזו עיקר דאגתך."
ואכן, יחיאל הפך לאבא מסור ביותר שילדיו היו בראש מעייניו. הוא דאג להם בשנות ילדותם ובגרותם, גם כאשר החליטו לבנות את ביתם במקומות אחרים.

החיים בקיבוץ זרמו כסדרם. יחיאל התחיל להשתלב בחיי הקיבוץ הפעילים. הוא עבד בנגרייה ולימים נבחר לרכז הבנייה, בתקופה שהבנייה הייתה רבה ומאסיבית. הוא היה חבר בועדת משק והשתתף בכל ההכרעות.
יחיאל לא הזדקק לחישובית. בעיפרון ופיסת נייר ידע לעשות חשבונות מורכבים ביותר. המספרים הקשורים לבנייה היו מסודרים אצלו בראש. הוא שלט היטב בחומר וידע עלותו של כל פריט.
כל פעם שהגעתי למחלקת הבנייה, שאלו אותי אנשי המחלקה האם אנחנו יודעים להעריך נכונה את עבודתו של יחיאל כרכז בניין, את שליטתו בחשבונות ובעלויות הבנייה החוסכים לקיבוץ סכומי כסף רבים.
גם עובדי הבניין העריכו אותו מאוד- את כישוריו הארגוניים, הקפדתו על שעות העבודה, יעילותו והשתתפותו בכל היציקות הקשות.
יחיאל הפך לבעל מקצוע מעולה בענף הבנייה. לעיתים התעמת עם חברי הקיבוץ, כי לא תמיד ידע לקבל ברוח טובה הכרעות נגדו. נדמה שבשטח הבנייה רצה להיות המשפיע והקובע הבלעדי.
השנים עוברות, הגיע העת לחילופי משמרות. חברים חדשים נכנסו לעול העשייה. לכולנו לא היה קל לעבור שלב זה. היו חברים שהבינו שמהלך זה טבעי הוא. אחרים התקשו להשלים איתו. יחיאל עזב את מקום עבודתו רב השנים. בשיחות מקריות איתו התרשמתי שמעבר זה חולל דבר-מה בנפשו.
אני נזכר שלפני שנה הופיע אצלי בחשמלייה עם דף מספרים וניסה להוכיח לי עד כמה אנו חורגים כעת מרמת הבנייה ומעלות הגימור בדירות, בהתחשב במצבו הכלכלי של המשק. ניסיתי להסביר לו שהזמנים השתנו, ההשקפות אחרות, רמת החיים אחרת והחברים המכהנים היום בתפקידים מרכזיים רשאים לקבוע סטנדרטים אחרים מאלה שהורגלנו להם בשנות פעילותנו. יחיאל לא השתכנע.

לאחרונה היה קשה לדובבו, הוא פשוט נסגר. האיש שהיה פועל מצוין, בעל תבונת כפיים, נעשה מפוזר. לא הסתדר עם העבודה ומצב רוחו השתופף מאוד.
תם עוד פרק בחיי חבר קיבוצנו. יחיאל נטמן באדמתנו, הצטרף לרעייתו חיה, לפוטי, לאחיו ללק, לאיסר, לצלה, שכניו מילדות, מדריכיו מהקן וחבריו בקיבוץ  שזכרו וזכרם שזורים בתולדות עין-השופט.
                                                                                                                                        
                                                                                                                                          שלמק בורנשטיין

יחיאל נפטר בשנת 1990 והוא בן 75. השאיר אחריו את שלושת ילדיו – משה, משולם, שרה ובני משפחותיהם ואת משפחת ללק אחיו.