אליעזר (ללק) פלבס

אליעזר (ללק) פלבס
בן חיה ומשולם
עלה ארצה-1938
נשוי לחנה
אב לנירה-1942,משה-1947,עמוס-1950

קראנו לו בשם חיבה לָלֵק ולא אליעזר. היה זה משהו מן הרכות שכה איפיינה אותו, משהו מן החיוך הענוג, הביישני קצת והשקט הנודע שלו.
ללק נולד בשנת 1911 להוריו – חיה ומשולם פלבס בדומברובה, עיר הפחם, שמכרות רבים בסביבתה.
ביתו – בית של עמלים. האב היה פועל במכרה שלאחר פיטוריו, רכש סוס ועגלה והתפרנס מחלוקת סחורות באזור.
בהיות ללק בן 14 נפטר אביו. עול הבית נפל על האם והיא עמלה קשה יחד עם ששת ילדיה לפרנס את משפחתה. ללק עצמו החל לעבוד בגמר בית-הספר העממי ובאותה תקופה הצטרף לקן "השומר-הצעיר".
בשנת 1931 הוא יצא להכשרה בצ'נסטוחובה. ב- 1934 חזר לבית אימו והחל לעבוד בבית חרושת למוצרי ברזל שייצר ברגים, מסמרים וחוטי תיל. עם החזרה לביתו הוא חזר גם לקן בעירו והיה חבר הנהגת הקן.
רק ב - 1938לאחר שידולים נמרצים הצליח סוף, סוף לעלות ארצה ולהצטרף אל חבריו שכבר ישבו בעין-השופט.
...

אליעזר (ללק) פלבס
בן חיה ומשולם
עלה ארצה-1938
נשוי לחנה
אב לנירה-1942,משה-1947,עמוס-1950

קראנו לו בשם חיבה לָלֵק ולא אליעזר. היה זה משהו מן הרכות שכה איפיינה אותו, משהו מן החיוך הענוג, הביישני קצת והשקט הנודע שלו.
ללק נולד בשנת 1911 להוריו – חיה ומשולם פלבס בדומברובה, עיר הפחם, שמכרות רבים בסביבתה.
ביתו – בית של עמלים. האב היה פועל במכרה שלאחר פיטוריו, רכש סוס ועגלה והתפרנס מחלוקת סחורות באזור.
בהיות ללק בן 14 נפטר אביו. עול הבית נפל על האם והיא עמלה קשה יחד עם ששת ילדיה לפרנס את משפחתה. ללק עצמו החל לעבוד בגמר בית-הספר העממי ובאותה תקופה הצטרף לקן "השומר-הצעיר".
בשנת 1931 הוא יצא להכשרה בצ'נסטוחובה. ב- 1934 חזר לבית אימו והחל לעבוד בבית חרושת למוצרי ברזל שייצר ברגים, מסמרים וחוטי תיל. עם החזרה לביתו הוא חזר גם לקן בעירו והיה חבר הנהגת הקן.
רק ב - 1938לאחר שידולים נמרצים הצליח סוף, סוף לעלות ארצה ולהצטרף אל חבריו שכבר ישבו בעין-השופט.
עדיין רבה הייתה העבודה. השדות חיכו לסיקול, חריש וזריעה. ללק, כעגלון מאומן מבית, נראה צועד לשדה עם הפרידות בראש העובדים. הוא גם לימד את חבריו את אמנות הטיפול בבהמות העבודה. לאחר שנים אלה עבר לרפת ושימש מרכז. הוא זכה להפעיל צוות מסור שהצעיד אט, אט את הענף קדימה.
ללק הקים משפחה עם חנה, אותה הכיר בימי ההכשרה בצ'נסטחובה ונולדו הילדים – נירה (1942), משה (1947)
ועמוס (1950).

עם תום המלחמה (1946), הגיע לארץ יחיאל אחיו הצעיר, שריד למשפחה העניפה, ובפיו סיפורים על תלאותיו ועל הזוועות שעבר במחנות הריכוז בזמן המלחמה. השמחה היתה גדולה על כי ניצל והצטרף לקיבוץ יחד עם חיה אשתו, אף היא ניצולת שואה, עם הכאב הרב על אובדן כל המשפחה.
שתי המשפחות מאושרות עם ילדיהם, אך שוב מזדעזעת המשפחה עם מות חיה הגיסה, שהספיקה לטעום אך מעט מהחיים בקיבוץ (1955).

המשק מתרחב ויש לארגן את החצר על כל פעילותה המסועפת – קליטת היבולים, האספקה והשירותים לענפי הבית עצמם. את ללק מכירים כמי שנענה לכל פנייה במאור פנים ובנועם, ואת מלאכתו הוא עושה בצנעה ובשקט.
כדי להעמיק את ההשכלה שכה חסרה לו, שהרי לא הספיק ללמוד הרבה עד עלייתו, ואף את העברית בפיו רכש רק בחוג בקן, הוא יוצא ללמוד במדרשת רופין ומשלים קורס לפעילי משק. במקביל הוא פעיל בוועדות שונות, משתתף קבוע בוועדת המשק שבה הוא נחשב לבר-סמכא, וכאחד שאיננו מפגין את ידיעותיו כדי להתהדר בהן.
הוא עובר לעבוד במיברג ורוכש לו מעמד של אחד מבכירי העובדים. שנים רבות הוא שולט במחסן המפעל, יודע כל פריט – מקומו או חסרונו. בהלצה היו אומרים: "למה צריך מחשב, ישנו ללק", כי ללק זכר כל דבר.
ללק האמין בחוסנו של מברג. כאשר הועלו ספקות בנוגע לעתידו של המפעל, גילה תקיפות והיה אומר: "עוד יש הרבה מה לעשות במברג, ויש לגייס את כל הכוחות כדי לחזקו ולקדמו."

והנה בא היום ובחטף הוא נלקח לאחר תקופה של חולי.
כותבת נירה בתו: "יש ערבים ולילות שבהתגנב אני חשה פתאום בריחו המוכר – וליטוף של יד מחוספסת לעת לילה, ללא מילים, ובהרגשה עמוקה של קרבה. ויש הריח של מחסן התערובות, ערימות של שקים מתגבהים, בהם אנו מבלים ומשחקים כשאבא עומד למטה, פורק שקים על גבו ומעבירם לערימות, מעיף מבט, מיוזע, שותק בעמלו.
ועונת המִזְרֵה, ערימות הגרעינים הנשפכות, ים הציפורים – ואבא ליד המכונות, בימים ארוכים עד אין קץ, ללא תלונה, בהרגשה של שלימות וקבלה שכך צריכים הדברים להיעשות, כך נבנה קיבוץ... והנה עצם עיניו ללא קול תלונה, באלם, בדומייה, ללא מילת פרידה כפי שחי את חייו – לא להעיק, לא להיות לנטל, בענווה".
נחום ציבלין, מעובדי המפעל השכירים, כתב עם מותו: "פנינו אליך כְּאָב. היית כתובת בכל בעיה, לכל עובד, לשכיר, לחבר. תרומתך החברתית במשך השנים הייתה לאין שיעור. הערכנו וחיבבנו אותך. בלכתך השארת חלל ריק במפעל ואצל כל אחד מאיתנו".
כך היה ללק – מכונס בעצמו ועם זה – פתוח לכולם. אדם עם המון תבונה וחום, שקיבל את החיים בנועם ובשלווה. 
                                                                                                                              
                                                                                                                                           יגאל וילפנד


ללק נפטר ב-1984 והוא בן 73. השאיר אחריו את חנה רעייתו, ילדיו - נירה, משה, עמוס ומשפחותיהם ואת אחיו יחיאל ומשפחתו.