אתר ההנצחה של עין השופט - קוצר יהודית

נולדה: וורשה, פולין
15.12.1914
כ"ז כסלו התרע"ה

נפטרה: עין- השופט
16.06.2009
כ"ד סיון התשס"ט

יהודית קוצר
בת מרים ושלום ז'ולקובר
עלתה ארצה-1934
נשואים ראשונים-אפריים טיקטין ז"ל
נשואים שניים-לייבוש
אם לאפריים-1938, אורי-1942, נחמה-1946 ויואב-1954

דברים בהלוויה:
יהודית נולדה בחנוכה 1914בעיר ורשה שבפולין, בת זקונים להוריה – מרים ושלום ז'ולקובר, משפחה בת חמישה ילדים. בית המשפחה היה יהודי שומר מצוות אבל נאור וסובלני.
ילדותה עברה עליה בִּרחוב מוֹנָרוֹבְסְקָה-מִילָא שהתפרסם בתקופת מרד גטו ורשה.
יהודית מספרת: "דרך חצר הבית ניתן היה לעבור מרחוב אחד לשני ולכן קל היה להתבצר ברחוב הזה. בבלוק שלנו גרו מאתיים משפחות של יהודים, מכל גווני הקשת הפוליטית."
סבה היה חזן בבית הכנסת ולידו מקהלה נהדרת של חמשת בניו וביניהם אבא של יהודית.
בחגים הייתה המשפחה מתכנסת וכולם היו פותחים בשירה כשהעוברים ושבים ליד הבית היו נעמדים ומאזינים.

בגיל 15 הצטרפה יהודית ל"שומר הצעיר". במשפחה לא התלהבו אבל קיבלו את ההחלטה של הבת הצעירה. יהודית יצאה מהקן המשפחתי החם להכשרה בעיר קטנה ושמה קליש. הצעירים מההכשרה צריכים היו להתמודד עם רעב, קור וחיפוש עבודה כדי להתקיים.
אחרי שנה הם עברו להכשרה בחווה בצ'נסטחובה. יהודית כנערה צעירה הפגינה נחישות בכל מה שקשור בהחלטות על חייה.
בתנועת "החלוץ" התארגנה תנועת עליה לא חוקית – "עליה ב'". יהודית נשאלה אם היא מוכנה לעלות בעלייה זו על אף הסכנות הכרוכות בכך והסכימה בו במקום.

ב – 1934 היא עולה לארץ. על מסע העליה היא מספרת: "עליתי בפיראוס שביוון על אוניה שנקראה "וולוס 1". האוניה היתה קטנה והתנאים היו בה גרועים מאוד. הרגשתי מאוד לא טוב כל זמן ההפלגה. שטנו דרך הים השחור. כשהתקרבנו לחופי הארץ האוניה עצרה במרחק מן החוף ואנשי הפלי"ם (פלוגות הים) שחו אלינו והורידו אותנו אל החוף. היו סירות שהתהפכו והאנשים היו צריכים לשחות לחוף. הגענו לחוף כפר ויתקין שבעמק חפר. חברי ההגנה חיכו לנו והובילו אותנו לכפר. אנשי כפר ויתקין קיבלו אותנו בחמימות רבה. כל רכושי הדל והמזכרות מבית אבא נפלו לים בשעה זו."
יהודית עלתה עם אסתר דן, חברתה הטובה. שתי החברות בילו יומיים בתל אביב הקטנה והגעגועים לוורשה עלו וצפו. מתל אביב הן מגיעות לקיבוץ שמתארגן בחדרה.
בזיכרונותיה כותבת יהודית: "כשהגענו לקיבוץ קיבלו אותנו בשמחה רבה אבל כאן התחיל מסלול הקליטה שלא היה קל. אין ספר בפולנית, אין עיתון בפולנית - ניתוק מוחלט. אני לא יודעת עברית ועלי להשלים עם האיסור שהטיל הקיבוץ על דיבור בפולנית. זה היה עבורי דבר קשה ביותר.
נשלחתי לעבודה בפרדס הצעיר. ארץ ללא צל, חום איימים של יולי אוגוסט. המשגיח מראה לי מה לעשות ואני לומדת מהר מאוד. עלי לקשור ברפייה את ההרכבות בשתילים הצעירים של עצי ההדר ולא לפגר אחרי המרכיבים המקצועיים. העבודה נעשית במהירות מטורפת ממש.
עם הזמן אני עולה בדרגה ונעשית מקצועית. שכר עבודתי עולה ואני מקבלת 21 גרוש ליום. בקיבוץ תמיד שמח. אחרי יום עבודה קשה רוקדים הורה עד השעות הקטנות של הלילה.
אני מתגעגעת למשפחתי ובהסתר מזילה דמעה. הכי קשה לי בשבתות ובחגים. יום יום אני מקבלת מהם מכתבים וגם כותבת אליהם ומשתפת אותם בכל אירוע חשוב, אבל על הקשיים אף מילה".

בחדרה מכירה יהודית את אפרים טיקטין ואחרי זמן קצר הם מתחתנים ונכנסים לאוהל משפחה. אפרים יוצא למשמר העמק ללמוד גידול עצי פרי. גם יהודית מגיעה למשמר העמק ועובדת בגיזום עצי יער עבור הקרן הקיימת.
בשנת 1937 קיבוץ "אמריקה בניר" יוצא מחדרה עם משאיות עמוסות ציוד להתיישבות בג'וערה.
על החברות נאסר מבחינה ביטחונית לעלות בקבוצה הראשונה. קומץ בחורות, ויהודית בניהן, התגנבו למשאיות ועלו יחד עם הגברים.
ב- 1938 אפרים נרצח מהמארב כשיהודית נושאת בבטנה את בנו. היא נותנת לילד הנולד את השם אפרים לזכר אביו.

ב- 1940 יהודית מקימה משפחה חדשה עם לייבוש שהיה ידידה עוד מימי צ'נסטחובה.
ליהודית ולייבוש נולדים ילדים, המצטרפים לבנה- אפריים: אורי (1942), נחמה (1946) ויואב (1954).
בקיבוץ הצעיר יהודית עובדת במטעים, בחינוך, שנים רבות כגוזרת במתפרה ובשנותיה האחרונות באלתם.
מי לא זוכר איך ברוח טובה היא היתה מקבלת אותנו כאשר רצינו לתפור לעצמנו זוג מכנסים. יהודית הייתה לוקחת את סרט המידה, אנחנו היינו עולים על כסא קטן שעמד לצידה כשהיא בזריזות מודדת לנו את הטליה (המותן) ואורך הרגלים, רושמת ביומן וגוזרת על פי המידה.

יהודית ולייבוש, זוג של אנשים מופלאים שחיו אחד עם השני מתוך הערכה ואהבה.
כאשר המשפחה חגגה לשניהם תשעים היא אומרת: "אנחנו כבר בגיל הזהב. אל תאמינו, זה לא זהב ולא בטיח. זאת תקופת זמן בחיינו שאינה זוהרת אלא מלאת בעיות וכשלים. כששואלים מה שלומכם התשובה בדרך כלל - לא כל כך. לא ישנים טוב בלילות וכאשר בלילות לא ישנים מתחילים לחשוב על החיים הארוכים שעוברים כמו סרט נע. אני זוכרת את הכול - את הטוב ואת הרע. ארבעה דורות חיים היום בביתנו הקיבוצי ומסתדרים לא רע. אני מודה לכולכם על האהבה שאתם מעניקים לנו ועל הדאגה לבריאותנו. נשתדל לא להכביד עליכם יתר על המידה.."
כזאת היתה יהודית- לא רצתה להכביד על אף אחד וחייתה את חייה בצנעה ובכבוד.
יהודית הייתה למקור ראשון ובלתי רגיל של סיפורים על העבר. לא אחת כארכיונאית באתי אליה וביקשתי שתספר לי מסיפורי המקום. היא זכורה לי גם כמטפלת בקבוצתי "אלומה".
נוחי בשלום, מטפלת יקרה שלי. דעי שכולנו הערכנו אותך ואהבנו את העשייה השקטה שלך יחד עם שותפך לחיים לייבוש.

יהודית היתה קשורה לקיבוץ בכל נימי נפשה. היא היתה מעורה בכל הנעשה, מילאה תפקידים בוועדות שונות ואף ידעה לתבוע את עלבונם של הותיקים, בחג השבעים, כאשר נדמה היה לה שלא ניתן להם הכבוד הראוי.
תמו 72 שנותיה בקיבוץ ו – 95 שנות חיים. כולנו אבלים על לכתה של האישה היקרה הזו עם המשפחה הגדולה והעניפה שעטפה אותה באהבה כל חייה ובמיוחד בתקופה האחרונה. יהי זכרה ברוך.

עופרה בריל

יהודית נפטרה שבעת ימים בשנת 2009 והיא בת 95. השאירה אחריה את לייבוש בעלה ואת ילדיה – אפרים, אורי, נחמה, יואב ומשפחותיהם.

טיקטין אפרים

קוצר אריה (לייבוש)