יצחק קובץ'

נולד: יאסבריו, הונגריה
23.08.1908
כ"ו אב התרס"ח

נפטר: עין-השופט
29.05.1987
א' סיון התשמ"ז

יצחק (לסלו) קובץ'
בן ליאורה ופרקש
עלה ארצה-1957
נשוי לאסתר
אב לדן-1946 ועמוס-1947

יצחק (לסלו) נמנה עם ההונגרים שהגיעו לקיבוצנו לאחר הפלישה הסובייטית להונגריה ב- 1956. איש לא צעיר היה בבואו אלינו, יחד עם רעייתו אסתר ובניו - דני ועמוס שהיו בני 10 ו-11. על אף השינוי הגדול בחייו ועל אף קשיי השפה, חי כאן חיים מאושרים והיה מלא רגשי תודה על כי בחר בקיבוץ כביתו – כך עד יומו האחרון.

יצחק נולד ב- 1908 להוריו פרקש וליאורה קובץ' בעיירה יאסברין, מאה קילומטר מבודפשט הבירה. בקרב אוכלוסיית עיירתו, שמנתה שלוש רבבות, חיו פחות מאלף יהודים. ביתו של יצחק לא היה דתי ואף לא מסורתי. את לימודיו עשה בגימנסיה כללית.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נלקח אביו לצבא הגרמני ובני המשפחה סבלו ממחסור ורעב. במשפחה גדלו ארבעה ילדים ויצחק היה השני. בן השש בלבד, הפך למפרנס שהצליח להביא קצת לחם ומעט תפוחי אדמה שקיבל מן האיכרים בכפרים תמורת מים שהביא באסל ודליים. יצחק עבד גם בעבודות נוספות, לא פחות קשות, הכול כדי לפרנס את המשפחה.
בתום המלחמה חזר האב הביתה, אולם שוב באו ימים קשים כאשר בלה קון (יהודי קומיניסט שעלה לשלטון בהונגריה למשך כחצי שנה ב- 1919 עד ששלטונו התמוטט והוא ברח לברה"מ) עלה לשלטון והארץ הפכה קומוניסטית.
היהודים נאלצו להסתתר ומי שנתפס הוצא להורג. רק עם בוא הרומנים האווירה מעט נרגעה. נשארה עוד צרה אחת – האנטישמים ההונגרים שהתעללו והתגרו ביהודים. כשעבר לבודפשט, בגיל 16, כדי ללמוד את מקצוע החייטות, גילה יצחק ששם ניתן ליהודים יחס טוב יותר.
הוא התכוון ללמוד ולחזור לעיירתו, אולם העיר הגדולה קסמה לו והוא נשאר בה. בגיל 19 גויס לצבא ושירת 14 שנה בחיל הרגלים, בדרגת סמל. בשנת 1941 נישא לאסתר.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מילא יצחק את מקומו של מפקדו בצבא והיה פטור מלענוד את הטלאי הצהוב. כך הציל חמישה יהודים מלהישלח לגרמניה.
בין השאר עבד בבונקר של אייכמן ומדי פעם ראה את הרוצח. כאשר נערך המשפט בירושלים נסע כמה פעמים כדי לראות את אייכמן – הפעם מאחורי תא הזכוכית.
לקראת סוף המלחמה הצליח להשיג יצחק "שופאס" (תעודת הגנה) מהשגרירות השוויצרית ויחד עם אסתר עבר לגור ב"בתים השוויצריים". אך כאן באה צרה חדשה- הפשיסטים ההונגרים אספו קבוצה של צעירים יהודים, וביניהם גם את יצחק, והחלו להוציא אותם להורג. יצחק ניצל ונשלח לגטו היהודי, שם מצא את אביה של אסתר ויחד ברחו שוב ל"בתים השוויצריים".
למזלם הרוסים הגיעו ב- 18 בינואר 1945. המלחמה הסתיימה והחלו חיים חדשים. ליצחק ואסתר נולדו שני הבנים - דני (1946) ועמוס (1947).
כאשר הטנקים הסובייטיים דיכאו את המרד האנטי-קומוניסטי בבודפשט, באוקטובר 1956, שוב גאה גל של אנטישמיות והמשפחה החליטה לעלות לארץ (1957).
כשנה לאחר עלייתם, הגיעה המשפחה לקיבוץ. יצחק הצטרף לעבודה ברפת. היה לו רצון עז להיקלט אך לא היתה לו שפה והוא דיבר בשפת ידיים. הוא עבד בחלוקת מזון ניקיון תאי הפרות וגם יצא למרעה. עבודה קשה שהוא מעולם לא התלונן עליה.
כך סיפר על אותם הימים: "בארבע בבוקר התחלנו את העבודה. לא פעם מצאנו רפת ריקה ופרות – אין. התחלנו להתרוצץ בשדות, לחפש, והגענו עד דליה ואפילו עד גלעד. בקושי הצלחנו להחזיר את הפרות הביתה... עד היום אני זוכר באהבה את שנותיי ברפת ואני תמיד מתעניין בענף. כשאני מסתכל על בתי הקומתיים העומדים בשדה שבו רעו פעם הפרות, אני מלא שמחה."

יצחק היה מבין העובדים הראשונים במשנקים והִרבה לספר על הימים ההם.
ביום הולדתו ה-75 נערכה לו חגיגה קטנה במפעל והוא קרן מאושר. אבל זמן לא רב לאחר מכן נפל למשכב ואט-אט בגד בו גופו האיתן. אופטימי עד הסוף קיבל את כל מבקריו במאור פנים וקיווה לחזור, אך לא זכה.
יצחק היה שונה מאיתנו. הגורל היהודי הביא אותו אלינו. בודפשט, על כל מכמניה התרבותיים והחומריים, אבירי המוזיקה והכדורגל היו נצורים בזיכרונו והוא הזכיר אותם בשיחות אין-סוף בזמן העבודה.
מאמציו לרכוש את השפה העברית, לא כל כך צלחו. הקרובים אליו יותר ידעו לפענח את הרמזים ו"ההונגריזמים" שבהם תיבל את שפתו. כאשר מישהו רמז להונגריותו, הגיב בקריאת תיגר והכריז: "כולנו יהודים!"

יותר מכל הוא אהב שיקראו לו "איציק". בשומעו שם זה פניו קרנו מאושר, שכן הייתה זו הוכחה שהוא נקלט ממש ונמנה עם שבט ה"איציקים" של הקבוץ.
יצחק היה גאה בשני בניו וברעייתו אסתר, משפחה אוהבת, שבמחיצתם ידע אושר אמיתי.

יונה ינאי

יצחק נפטר ב- 1987 והוא בן 79. השאיר אחריו את אשתו אסתר, בניו - דני ועמוס ובני משפחותיהם.

קובץ' אסתר - מרגרט

קציר עופר