|
יזהר ירון (פפר) בן נחום ופניה נשוי לסימה אב לנחום-1944, יעל-1947 ומרב-1956 יזהר נולד ב- 1910 בתל-אביב להוריו נחום ופניה פפר שעלו מרוסיה והיו בין מקימיה של תל-אביב. יזהר גדל על ברכי מסורת של פעילות אינטלקטואלית ואמנותית. כמה מבני המשפחה, לרבות האם, היו מראשוני התיאטרון העברי בארץ – "חובבי הבמה העברית". מכאן משיכתו היסודית לעולם היצירה. גם המוזיקה מילאה את הבית, ועל רקע זה קיבל יזהר את חינוכו המוזיקלי הראשון, והחל ללמוד פסנתר. בגימנסיה "הרצליה" בה למד, היה ברור שהמוזיקה תתפוס מקום חשוב בחייו. הוא היה בין חברי המקהלה בהנהלת המורה הידוע חנינא קרצ'בסקי. כאשר עברה המשפחה לירושלים למד יזהר בגימנסיה העברית. בין מוריו היה המוזיקאי שלמה רוזובסקי. לאחר סיום בית-הספר התיכון למד שנה אחת מתמטיקה באוניברסיטה העברית ועבר לחיפה ללמוד הנדסה בטכניון. כמה שנים עבד כמודד קרקעות (המקצוע של אביו). כך הגיע לעין-השופט, בימים של ראשית ההתיישבות. הגיע, ולא במקרה נשאר. כאן קבע את ביתו וגם מצא כר רחב לפעילותו כיוצר. הפעילות קיבלה אופי יותר ויותר מקצועי וכל אשר יצר התקבל באהבה. בעין השופט הכיר את סימה וחי עימה מעל 40 שנה באהבה ובשותפות. נחום בכורם נולד ב- 1944, יַעַל ב- 1947 ומרב ב- 1956. משפחה מלוכדת ויפה. בשנים הראשונות של הקיבוץ עבד כרועה צאן. יזהר היה מחנך אהוב ומסור בחברות נוער בקיבוץ: "התחייה" ( 1949-50) ו"הסלע" ( 1952-53). היה גם מורה למוסיקה במוסד החינוכי "הרי אפרים". עם זאת, השקיע את כולו בעיצוב החג בקיבוץ ולא היה חג בלי חתימת מנגינותיו או טעמו. הוא היה "הטרובדור של דור המייסדים", כפי שנכתב עליו עם פטירתו. בתקופות שונות יצא יזהר להשתלמויות מוזיקליות אצל טובי המורים: עדן פרטוש, אַבֵּל ארליך ו-א.א. בוסקוביץ'. בראשית תקופת יצירתו עבד עם ירדנה כהן, אחת המעצבות העיקריות לחג האדמה החדש בישראל. כמה משיריו ולחניו ל"חג הכרם" ( 1943) שחודש בקיבוצנו, נפוצו עד מהרה ברחבי הארץ ותרמו לדמות השיר הישראלי שנוצר בשנות השלושים והארבעים. יזהר חיבר גם יצירות מורכבות יותר – שירים לקול ופסנתר ("מגש הכסף"), שירי מקהלה, ובעיקר מוזיקה כלית וקולית גם יחד. נפילת הבן, יַעַל, במלחמת ששת הימים, בקרב על תל פאחר ברמת הגולן היכתה את יזהר וסימה, המשפחה והקיבוץ קשות . בשנים הראשונות לאחר נפילתו של יעל כמעט ונפסקה יצירתו, אך בשנים האחרונות חש התחדשות והיה מלא תקווה ששוב הוא עולה על דרך היצירה, אם כי הדבר דרש ממנו מאמצים מרובים. בשנים 1969-1967 למד מוסיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב וכתב עבודה על "המוזיקה בתנועה הקיבוצית". באותם ימים ריכז גם את המדור למוזיקה בקיבוץ הארצי, לימד ב"אורנים" ובמכללה למוזיקה בבית-שאן. עם הזמן נתמנה למבקר המוזיקלי של "על המשמר", וכאשר נאלץ להפסיק את נסיעותיו העירה לקונצרטים עקב ליקוי רציני בראייתו, המשיך לכתוב על תקליטים חדשים אותם קיבל הביתה. בתקופה האחרונה של חייו התבקש לארגן את העיזבונות המוזיקליים של מלחיני הקיבוץ הארצי – התחיל ולא זכה להשלים את המפעל. יזהר לא היה רק מלחין ויוצר. הוא גם ידע לבטא את דעתו על בעיות חברתיות כאובות, אבל לא כנביא זעם ומטיף. פצעיו היו פצעי אוהב, ודבריו תמיד נאמרו ביושר של מי שעמד מאחורי כל מילותיו. כותבת בתו מרב : "ללכת איתך יד ביד בשבילים, כשאני אוחזת בידך הגדולה, באצבעותיך העבות והקצרות... אנחנו הולכים ואתה שר כמו הזמרים באופרה. ואני כל-כך מבוישת, שלא ישמעו – ומה יגידו הילדים. השעות הרבות שהיינו מבלים בעמדה, רכונים על פסנתר שלצליליו גדלתי, ובחסות צליליו היינו זורמים למקומות אחרים. קיצבו של המטרונום היה מחזיר אותנו למציאות – מציאות שהפכה מרה ומאיימת בלעדיכם, אבא ואימא, כי אתם מקור לאהבה שאינה מותנית בשום דבר בעולם. ותמיד בית לחזור אליו בטוב וברע... בשבילי אתה מקלט להיחבא בין כנפיך, לשאוב כוח ולצאת לדרך – אבא, אבא שהוא חבר." בחורף 1981 נפרד יזהר מאשתו סימה, השותפה והאהובה, שיחד נשאו באצילות את אסונם. עם הסתלקותו נטמן גם הוא ליד הבן האהוב במעלה הגבעה. יגאל וילפנד יזהר נפטר בשנת 1984 והוא בן 74. הניח אחריו את בנו נחום ומשפחתו ובתו מירב.
|
