בן פנינה ויהושע לייבנר
נישואים ראשונים - רותי
בת זוג שנייה - פנינה ענבר
אב ליותם [1963], אילן [1965], יפעת [1971], מיה [1975]

אהוד נולד בעין השופט באוקטובר 1939 בן בכור להוריו – פנינה ויהושע, שהיו מהגרעין האמריקאי המייסד של עין השופט. יהושע, אביו, היה פעיל ציבור, שהיה בשליחויות רבות של הסוכנות היהודית וקרן היסוד מעבר לים. בתקופות שבין השליחויות הוא היה איש ענף הצאן.
אימו, פנינה, הייתה מורה לאנגלית במוסד הרי אפרים, הכשירה מורים לאנגלית בסמינר "אורנים" והייתה מפקחת ללימודי אנגלית מטעם משרד החינוך בהתיישבות העובדת. לאהוד היו שתי אחיות...

בן פנינה ויהושע לייבנר
נישואים ראשונים - רותי
בת זוג שנייה - פנינה ענבר
אב ליותם [1963], אילן [1965], יפעת [1971], מיה [1975]

אהוד נולד בעין השופט באוקטובר 1939 בן בכור להוריו – פנינה ויהושע, שהיו מהגרעין האמריקאי המייסד של עין השופט. יהושע, אביו, היה פעיל ציבור, שהיה בשליחויות רבות של הסוכנות היהודית וקרן היסוד מעבר לים. בתקופות שבין השליחויות הוא היה איש ענף הצאן.
אימו, פנינה, הייתה מורה לאנגלית במוסד הרי אפרים, הכשירה מורים לאנגלית בסמינר "אורנים" והייתה מפקחת ללימודי אנגלית מטעם משרד החינוך בהתיישבות העובדת. לאהוד היו שתי אחיות צעירות ממנו – רותי [1946] ונעמי [1952].
אהוד בן החמש יצא עם הוריו לשליחות בדרום אפריקה בשנים 1945-1944.
בשנים 1946 עד 1948 יצא יהושע עם המשפחה למחנות המעפילים בקפריסין מטעם אירגון הג'וינט.
בשנים 1951-1949 יצאה המשפחה לשליחות כלכלית בארה"ב. בשובם לארץ הצטרף אהוד לקב' "אילה", בני גילו, במוסד הרי אפרים.
ב- 1956 אביו נפטר והוא בן 46 שנים בלבד. אהוד נשא כל חייו את צער הפרידה המוקדמת מאביו האהוב. אימו נפטרה ב-1991. 
          ב-1957 הוא סיים את המוסד ונסע כרקדן עם המשלחת הישראלית לפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה - חוויה מיוחדת, שליוותה אותו לאורך השנים. בצבא הוא שירת בצנחנים. עם שובו לקיבוץ הוא עבד בחקלאות, יצא לשנת עזרה לקיבוץ ניר עוז. בשובו עבד במוסך, במיברג וכאיש אחזקה של המטבח.
אהוד היה ברוך כישרונות – רקדן, נגן בסון, זמר, קריין ואיש תרבות. אהבתו הגדולה הייתה המוסיקה הקלאסית, אהבה שקיבל מאביו, יהושע. הוא לקח חלק בהרכבים המוסיקאלים בעין השופט וניגן בתזמורת הקאמרית הקיבוצית. בחגים הוא היה מופיע בריקודים שנוצרו בעין השופט, בעיקר ע"י מיכל דריימן. הוא היה שר בקולו העמוק באירועי תרבות וחגים. השיר המזוהה ביותר איתו היה "ציון תמתי" בליל הסדר.
קולו הרדיופוני העמוק, שימש אותו כקריין. הוא קִרְייֵן במסגרת בימת הקיבוץ, להקת המחול הקיבוצית וביצירה "נביא אמת, נביא שקר" של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, שהופקה בטלוויזיה הישראלית.
           אהבתו למוזיקה ולכלי נשיפה, וידי הזהב שניחן בהם, הביאו אותו לעסוק בתיקון כלי נגינה. ב-1980 הוא הקים את בית המלאכה "תיקונגן", שבמסגרתו הוא תיקן כלי נשיפה מעץ. הוא פיתח פטנט ייחודי לקלרינט, ששיפר את הצליל של הכלי. שמו יצא לתהילה ברחבי העולם בזכות אותו פיתוח, והוא הוזמן להציג אותו במקומות מכובדים בחו"ל. הוא ניסה למצוא מפעל ליצור קלרינטים שֶיְיָצֵר כלים עם הפטנט שלו משולב בהם, דבר שלא התממש בגלל עלות ההשקעה הטכנית והכספית שנדרשה. 
             היצירתיות והאופי היזמי שלו הובילו אותו ליצור מסגרות לטיפוח המוזיקה הקלאסית אצל ילדים ובני נוער.
בשנים 1984 עד 1992 הוא ניהל בעין השופט את הפרויקט "מוסיקאמרה", בשיתוף המרכז למוסיקה בירושלים - משכנות שאננים. הוא יזם והפיק קורס שנועד לקדם בני נוער שעוסקים במוזיקה קלאסית, שהיו באים בחופש סוכות ומקבלים שיעורים במסגרת כיתות אמן עם אמנים מהשורה הראשונה, כמו אייזיק שטרן, יהודי מנוחין ועוד. 
         במקביל לעיסוקים המוזיקאלים שלו הוא עסק בתחומי התקשורת והטלפוניה בקיבוץ והיה האיש הטכני, שהקיף את כל נושא התקשורת בעין השופט שנים רבות. במסגרת הפעילות שלו בתחום התקשורת והטלפוניה הוא היה שותף בהקמת
נס"ר – חברת התקשורת של הקיבוצים. 
          ב-1995 הוא החל לקיים סדרות קונצרטים קלאסים בבית המוזיקה בעין השופט, שקיבל את השם "בית הקשתות", בזכות הקשתות של המבנה. הרעיון לשם היה של ליאורה דוידמן. בית המוזיקה הוקם ב-1960 לזכר יהושע, אביו, מתרומת ידידיו, ונזנח במשך השנים בגלל בעיות אקוסטיות שהיו בו. אהוד החליט להחיות אותו. הוא שיפץ והכשיר אותו לאולם קונצרטים, שבו הוא יזם והפיק סדרות של קונצרטים קלאסים למינויים במשך יותר משני עשורים. גם את סביבת בית הקשתות הוא טיפח. הוא זרע צמחי בר כמו חצבים ודם המכבים, שמוסיפים לייחודיות של המקום.
בזכות קשריו הרבים בעולם המוזיקה הקלאסית הוא יצר סדרות קונצרטים עם נגנים רבים, שהשתתפו בקורסי הנוער של "מוסיקאמרה", שהוא הפיק בעבר. הקונצרטים ב"בית הקשתות" משכו קהל בזכות איכות הסדרות שאהוד הוביל, הפיק וראה בהן את מפעל חייו, כשפנינה, בת זוגו, עוזרת לידו.
ב-2018 הוא חלה ולא יכול היה יותר לנהל את "בית הקשתות". פנינה, ממשיכה את המפעל שלו, כשרוחו מרחפת מעל. 
         את משפחתו הוא בנה עם רותי, בת משמר העמק, אותה הכיר ב-1957. הם נישאו ב-1960 והביאו לעולם את
ילדיהם – יותם [1963], אילן [1965], יפעת [1971] ומיה [1975]. ב-1985 הם נפרדו.
ב-1989 נוצר הקשר עם פנינה ענבר, אשת מוזיקה ומנצחת מקהלות מקצועית. פנינה באה לעין השופט בעקבותיו ויחד הם שיתפו פעולה בעשייה מוזיקאלית משותפת. פנינה הקימה את מקהלת הנשים "נעמה" ואהוד היה המפיק שעמד מאחורי כל הפעילות הענפה של המקהלה. מקהלה נוספת שפנינה הקימה הייתה מקהלת מגידו, שאהוד היה אחד הזמרים בה.
ארבעת ילדיו בגרו והקימו משפחות, וכולם חיים מחוץ לישראל. שמונת נכדיו הביאו לו אושר, והוא היה סבא נפלא. הוא נהנה מהקשר עם הנכדים והם החזירו לו אהבה. 
       אהוד אהב את עין השופט, בה גדל ובגר. הוא היה מחובר לסיפור ההיסטורי של הקיבוץ בכל נימי נפשו, סיפור שחיבר אותו גם להוריו, ממייסדי המקום, ולקשר עם השופט ברנדייס, שהקיבוץ קרוי על שמו, ויהושע, אביו, הוא זה שיצר את הקשר הראשון בינו לעין השופט. בראיון שערך עימו יגאל וילפנד ב-2009 הוא סיפר על החיבור הרגשי שלו לאדמת עין השופט ואמר שההליכה שלו ברגלים יחפות, שאיפיינה אותו, מבטאת את הקשר שלו לאדמת עין השופט דרך מגע כפות רגליו היחפות.
גיוון הכישרונות התרבותיים שלו במוסיקה, ריקוד, קריינות, יחד עם היכולות הטכניות הגבוהות בתחום התקשורת והטלפוניה תרמו לייחוד שלו בנוף הקיבוץ, וככזה הוא ייזכר.
בשלוש השנים האחרונות הוא היה ב"בית הדר". פנינה וחבריו בקיבוץ ביקרו אותו. ילדיו היו מגיעים מרחוק לראותו.

אהוד נפטר בדצמבר 2022 והוא בן 83. השאיר אחריו את פנינה, בת זוגו, את ילדיו – יותם, אילן, יפעת, מיה ומשפחותיהם, את נכדיו – שי, מאור, ליה, קמילה, לוקה, שחר, נדב, תמר, ואת אחיותיו – רותי ונעמי ומשפחותיהם.